להתמוסס בתוך הקבוצה

כל הלימוד שלנו לאורך שנים רבות (יש לנו אנשים שלומדים כבר 10-15 שנים), מיועד רק כדי להגיע למצב להתחיל לעבוד בקבוצה, מכיוון שאתה מבין שאין שום דבר אחר. וכל מה שעשית במשך שנים רבות היה רק כדי להבין בסופו של דבר, שלפניך נמצא אותו הדבר היחידי שיכול לשנות אותך, ולגלות לך את מה שאתה רוצה, למרות שזה אולי הצעד האחרון ביותר.

בדרך כלל, לוקח לנו זמן רב עד שמשכנעים את עצמנו, ובדרך מנסים לחמוק וללכת לאן שהוא הצידה. אנחנו לומדים את חכמת הקבלה, ומבצעים כל מיני פעולות שונות של הפצה וכל מה שבכוחנו, אך העיקר הוא לא לעבוד בקבוצה.

ואפילו שאנחנו כבר מבינים שאין ברירה אחרת, אנחנו בכל זאת ברגע האחרון בורחים לאן שהוא, ומוצאים לכך סיבות שונות. העיקר לא להיכלל בתוך התהליך הזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצום את העיניים, לזרוק את עצמנו לתוך הקבוצה כמו למים, ולהיעלם לגמרי בתוכה.

לפעמים לוקח לאדם חודשים ושנים, עד שבכל זאת הוא נכנס לקבוצה.

אך על ידי המאמץ הכללי המשותף שלנו אנחנו יכולים לצמצם את הזמן הזה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

זה לא משנה כמה זמן כל אחד לומד, כמה כל אחד יודע, אם הוא חכם או טיפש, חזק או חלש, עקשן, יציב או עצלן. אם אתה נכנס לקבוצה ונכלל בתוך הכוח הכללי שלה, אתה "הולך שם לאיבוד", כלומר, מתמוסס בתכונות הכלליות של החברים שלך, עד לכזאת מידה שאתה מקבל את שילוב כל האפשרויות שלהן, והן כולן הופכות לשלך.

לא צריך לתרץ לעצמך שום תירוצים. "אני עדיין צעיר", "עוד לא הבשלתי לזה", "בעוד פרק זמן מסוים", "בכנס הבא" וכו'. אלא דווקא עכשיו לממש! ולא צריכות להיות שום מחשבות אחרות! אין כלום חוץ מהמקום הזה, ומהפעולה הזאת שאותה אנחנו חייבים לבצע.

והפעולה היא פשוטה, אנחנו צריכים לנסות לעשות "צמצום א'" עד כמה שביכולתנו, להתעלות מעל האגו שלנו, ולא לשים לב לשום שכנועים, סיבות, תחבולות, התחמקויות. בכך אנחנו מבינים שבזה מראים לנו את החסרונות בהשתוקקות שלנו, בכוונה שלנו.

אם הכוונה שלי, ההשתוקקות שלי קדימה לא מספיק חזקה, אז אני ארגיש שמשהו מסיח את דעתי. וכל הפרעה כזאת מראה לי מה עליי להוסיף לכוונה שלי, כדי שהיא תהיה מכוונת בצורה חדה, וחזקה מספיק בגודלה ובכיוונה. כלומר, אני צריך כיוון מדויק לעבר המטרה, וכוח חזק מספיק שיכוון אותי אליה.

לכן אנחנו מקבלים את ההפרעות כדבר ההכרחי. אנחנו בשום פנים ואופן לא כועסים עליהן, לא מתרגזים על עצמנו. אלא להיפך, בכל פעם שהן מופיעות, אנחנו מתעלים מעליהן ומשקיעים את עצמנו עוד יותר חזק בהתקרבות אל האחרים.

העיקר זה הסבלנות כלפי החברים, כמו לילדים קטנים, וכמו לילד הקטן האהוב שלנו. אין מה לעשות, זה גם כן האגו שלנו שלא מאפשר לנו להתחבר עם האחרים, ומראה לנו איפה אנחנו צריכים לקרב את עצמנו ולהטות את עצמנו.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בליטא, 23.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
עלינו למצוא את היציאה
שלוש רמות בקבוצה
ההַכְווָנָה בקבוצה