קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשאנחנו פונים לטקסט קבלי ובמיוחד לספר הזוהר, עלינו להבין ולתפוס את חשיבות ההשׂגה הרוחנית. כי הרי בסופו של דבר, אנחנו רוצים דווקא את זה, לא ידע, לא שׂכלתנות, לא היכרות כללית עם החומר, אלא רק השׂגה בלבד המעידה על כך שהאדם גילה את הבורא. וזהו הקריטריון להערכה שלנו.
בדרך אל ההשׂגה, פועל חוק של השתוות הצורה שאינו יודע שום וויתורים. מצד אחד, האדם באופן מלא ושלם תלוי בהשפעת הכוח העליון. שום דבר אחר לא יעזור לו, הוא זקוק ונצרך רק לעזרה מלמעלה. מי שמבין זאת הוא זה שבונה את היחס הנכון.
התורה מדברת על זה כשהיא מתארת את גלות מצרים: "ויזעקו בני ישראל מהעבודה הקשה ותעל שוועתם אל ה'". במילים אחרות, הם ידעו בוודאות שבכוחותיהם לא ישׂיגו שום דבר. אך מהצד השני, הצעדים הרוחניים תמיד נבנים על שילוב הניגודים. ולכן גם אנחנו בעצמנו בכל זאת חייבים להשתתף בתהליך. בסיכומו של דבר, אנחנו משקיעים מאמצים רבים ובו זמנית בטוחים שרק "נס משמיים" יוציא אותנו מארץ מצרים לארץ ישראל.
הייאוש מכוחותינו הוא הכרחי, ואין האדם צריך לברוח מההרגשה הזאת. וכמו כן הכרחי הביטחון בעזרה מלמעלה, שאותה אנחנו צריכים לדרוש ללא לֵאוֹת בכל כוחותינו. האדם חייב למצוא את עצמו במצב של בני ישראל שזעקו מן העבודה, כשהכול בתוכו יחד עם הסביבה החיצונית מולחם לאחד שלם ויוצר את התנאים האלה, בכך שמקדם אותו באופן מעשׂי ליציאה ממצרים.
לכן אנחנו צריכים להשתדל לתאר בצורה נכונה את עצמנו בנקודה הזאת. כאן אנחנו יוצרים את כל הפעולות הנחוצות, ואחר כך לא בורחים בגלל הייאוש, אלא להיפך, מעבירים את כל הכוח של הייאוש שלנו לזעקה (לצעקה), בדרישה לתיקון.
מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 14.12.2010
ידיעות קודמות בנושא:
העבודה שלי – חלק מהעבודה הכללית
והמונה דופק ודופק…
האם אני בכלל קיים או לא…?
