דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להשפעה אני משתוקק

להשפעה אני משתוקק

שאלה: מדוע הבורא נותן לצדיקים ייסורים, וכיצד אני יכול להצדיק אותו?

תשובתי: כדי שיצדיקו אותו. אתה "רותם את העגלה לפני הסוסים". אבל האמת היא, שהבורא נותן ייסורים לצדיקים כדי שתהיה להם אפשרות לברך ולהצדיק אותו. כיצד אפשר להצדיק אותו בלי הייסורים? על סמך מה?

אדם עצמאי צריך להיות הפוך מהבורא בפנימיות ודומה לו מבחוץ. כלומר, אתה צריך להיות מורכב משני כוחות מנוגדים, שתי צורות מנוגדות, שתי תכונות מנוגדות.

נאמר, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". היצר הרע, החומר של הרצון לקבל נשאר כפי שהיה ועליו אנחנו מלבישים כוונה "על מנת להשפיע". כך בעזרת המאור אנחנו מחזירים אותו למוטב, לצורה טובה ונכונה.

כשאנחנו עובדים בצורה כזאת, בכל מדרגה אנחנו קודם מקללים את הבורא, לא מסכימים עימו. לכן, דרגת העיבּור נקראת "עברה וזעם". ואחר כך אנחנו מגיעים לברכה ולהצדקת הבורא, עד למסירות הנפש.

אבל מסירות הנפש שלי היא לא תוצאה של תענוג כפי שזה קורה בעולמנו, כשאני מוכן למסירות נפש מוחלטת אם זה כדאי לי. במקרה כזה אני לא מתחבר לבורא, אלא לתענוג שנובע ממנו, ואם הוא ייפסק אז האגו שלי כבר לא יאפשר לי להתחבר אליו. בדרגת העולם הזה אנחנו תלויים רק בתענוג, ואילו ברוחניות אנחנו מוסיפים היבט נוסף, דרגה נוספת, מגיעים לדבקות דווקא עם הבורא ולא עם התענוג וההטבות שנובעים ממנו.

עכשיו אני מתחיל להעריך את המעמד שלו כמשפיע ונותן. הבורא לא נותן לי, אני לא צריך את ההשפעה שלו, אני לא רוצה לקבל אותה, לא רוצה להידבק אליו, בגלל הטוב הזה, לא רוצה "להתמכר" לזה. אני רוצה לכבד את תכונת ההשפעה, שאין לה צורה או דמות. אני משתוקק אליה.

כתוצאה מזה עליי להיות מורכב משתי צורות, הצורה הפנימית שהיא הרצון לקבל, והצורה החיצונית שהיא כוונה על מנת להשפיע. אחרת אני לא יכול להגיע לדבקות עימו, כי "בו ישמח לבנו" ולא שמחה מהאורות שנובעים ממנו, הם רק מבלבלים ומשחדים אותי ואני חייב להתנגד להם.

מלמעלה מודדים את האורות ומעוררים אותי, כלומר את האגו שלי, כך שאני "נדלק", נמכר לתענוג שמשגע אותי, משתלט על השכל ועל הרגש שלי. בסופו של דבר נשארת לי רק נקודה אחת שלא מושכת אותי לתענוגים שמגיעים מהאור ובנקודה הזאת אני כל הזמן מסוגל לשמור על עצמי מחוץ לתענוג, לסרב להצעות מפתות. רק לא זה! רק לא להתמכר לתענוג!

הפיתויים מסחררים לנו את הראש, והגוף מבולבל מהתלהבות. וכאן אנחנו זקוקים להכין את הערבות, כי בלי זה אני לא אהיה עצמאי. התענוג מגיע כדי לכסות על הבושה ולהביא לעצמאות שלי. על כך נאמר ב"תלמוד עשר הספירות", "הסתכלות פנימית", חלק א', אות ז':

"במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 16.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
עבודה בעולם הזה ושכר בעולם הבא
האורח המיוחל
צדיק מרצונו

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest