קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מה לעשות הלאה, לאחר שכבר ברור שהכול תלוי רק במאור המחזיר למוטב?
תשובתי: כלומר, מעכשיו והלאה אני רק מסתכל איך לעורר ולמשוך יותר את האור אליי. מובן לי שזו התרופה היחידה, ואני חולה אנוש ששוכב ללא הכרה ותלוי באור הזה במאה אחוז. בכל רגע ורגע שאני עוזב את האור הזה אני גוסס, וכל עוד אני נאחז בו, אני ממשיך לחיות. בהרגשה הזאת אני חי.
שאלה: אבל מה יכול להחזיק אותנו ללא הפסק בהרגשה כזאת?
תשובתי: פחד! פחד מזה שהאור יעזוב אותי. חשוב לי מאוד להיות בריא, להתקדם על ידי כוח ההשפעה. זה הופך לדאגה הנצחית שלי, לשיגעון של ממש.
אני מרגיש את עצמי נמצא בשדה של כוחות שכל הזמן מנענע אותי, מנער, כמו גלים בים, לא נותן להירגע. הקבוצה חייבת לספק לי כזה שדה. האדם בעצמו אינו יכול לעשות כלום.
בראש ובראשונה, נחוצה לנו כזאת הרגשה הדדית בקבוצה שאנחנו תלויים באור העליון, בעזרה של הבורא, וצריכים כל הזמן לעורר אותו. כך אנחנו הופכים את דרך "בעיתו" לדרך "אחישנה". זהו המימוש של הערבות ההדדית.
שאלה: במה בדיוק הבחירה החופשית של האדם, על ידי אילו פעולות הוא מושך אליו את האור?
תשובתי: אני צריך להשתוקק למאור המחזיר למוטב ולהתכלל בקבוצה כדי שהיא תחזיק אותי בקשר עם האור, בציפייה, שבעזרת האור אני אשנה את עצמי ואתחיל לדאוג לבורא. בינתיים לא ידוע לי מה זה אומר לעשות נחת רוח לבורא, אבל לפחות להתחיל לדאוג לו כמו לחבר.
ידיעות קודמות בנושא:
ארבעה שלבי אהבה
"צריכה היראה להתדבק באהבה"
איך אפשר לפחד ממי שאוהבים?
