קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כששואלים ישראלי שהיה שהות ארוכה בחו"ל למה חזר לישראל? אחת התשובות הייתה "אני רוצה לחזור לביצה שלי, היא לא מריחה טוב אבל היא שלי. בחו"ל אני במעמד של מהגר, לא הריבון. פה בישראל אני ריבון ולא מהגר". עכשיו קורה משהו מוזר מאוד, מתחילה בשקט להתגנב יותר ויותר הרגשה שאנחנו מתחילים להיות מהגרים בתוך ארצנו ולא הריבון, וכאילו הבית נשמט מתחת לרגלינו. האם השינוי הפנימי הזה מכוון כך על ידי טבע? האם הטבע דוחף אותנו להרגשה כזו מפחידה?
תשובתי: כן. הטבע מכוון אותנו להיות באיזון בין הפנימיות לחיצוניות. ככל שאנחנו לא מתאימים בצורה פנימית להיות על אדמת ארץ ישראל, כך אנחנו מתחילים להרגיש נטיות לעזוב. אם אנחנו לא מחנכים את הדור הצעיר, במשך שמונים שנות קיומנו כאן להיות "כל ישראל חברים", להיות עם, להרגיש חיבור בינינו, אז איננו ראויים להיות כאן. ואז סיבות פנימיות יותר, חיצוניות יותר, יחייבו אותנו לעזוב את המקום, את מדינה והשטח הזה בכלל.
לפי המקורות שלנו, אנחנו לא קרובים זה לזה כמו כל אומה שיש לה יסוד משותף, היסוד שלנו כולו רוחני, זה היסוד של עם ישראל. ולכן אם אנחנו לא מחזיקים בו, אז אנחנו לא מרגישים שאנחנו שייכים אחד לשני, ולא אכפת לי מאותם אנשים שבאו מכל קצוות תבל לכאן, מתיישבים כאן ואומרים שהם יהודים. אני לא מרגיש אליהם שום קרבה.
וזו האמת, זה נכון. אנחנו אוסף אנשים מתוך שבעים אומות העולם, שאברהם חיבר בבבל והביא אותם לארץ כנען. מה שקרה אחר כך תלוי באותם אנשים, הם אומנם הרגישו שהם יחד, אבל הרגישו גם שהם נמצאים בגלות, זאת אומרת בחוסר חיבור ביניהם. כשהם הרגישו שחוסר החיבור גורם להם הרגשה של שליטת פרעה עליהם, הם היו חייבים להתעלות מעל זה ולהיות יחד כ"איש אחד בלב אחד". הם נמשכו לזה בלית ברירה, קודם בכוח ואחר כך ברצון, ואז הם הפכו להיות אומה. אבל האומה קיימת אך ורק אם הם בכל רגע ורגע מחזיקים את הקשר ביניהם. זה לא קשר גשמי ב-דנ"א, אם אין עבודה על הקשר הזה הוא מיד מתפרק ואנחנו מתרחקים זה מזה.
