קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
נניח שפעם רציתי לגנוב משהו וסבלתי מכך שאני לא יודע איך לעשות את זה: "למה לא יוצא לי? איפה אפשר ללמוד את אומנות הגנבה?"
לאחר מכן, תחת השפעתה של סביבה טובה, אני מבין שהרצון הזה שלי הוא רע. וכך, אני מוצא את עצמי במצב של הסתרה, ולא מסכים עם התכונה הזאת שלי. הדמות הטובה שלי, כבחור טוב ומתוקן, נסתרת ממני. "איך אני יכול להיות בן אדם? כך שכולם יכבדו אותי, ואני אכבד את עצמי ולא אנזוף בעצמי בכל שעות היממה?"
וכך אני מתקדם קדימה ולומד את צורות ההסתרה. וברגע שאני רואה את הדמות המושלמת שלי, בצורה הקרובה ביותר אליי – הרצון החזק שלי מוליד תפילה. בין אם אני רוצה בכך ובין אם לאו, התפילה הזאת פורצת מהלב ואני רוכש את הצורה הרצויה. "זהו, אני לא רוצה יותר לגנוב! אני לא צריך שום דבר…". ואז אני מתמלא.
וזהו האור. בינתיים זהו אור חסדים, ועל אף שהוא הרבה יותר נמוך מאור החכמה, אני מעדיף אותו עכשיו, מפני שיש לו תכונה אחרת: אני נהנה מההידמות לבורא.
ולאחר מכן מגיע השלב הבא של התיקון: אם אני לא צריך שום דבר, האם יכול להיות שאוכל להשפיע לאחרים? ואז אני ניגש לעבודה. היא מתחלקת לכמה חלקים. קודם כל, אני מברר ממי גנבתי, כדי להחזיר להם את ה"חוב". ולאחר מכן מתגלה לי שגנבתי מכולם…
אבל בכללות, אני מתחיל ליהנות מכך שאני רוכש בפועל השתוות והידמות למשפיע, לבורא. אני ממלא את כולם באור החכמה, וזאת מידת ההתאמה שלי לבורא.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 19.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
האם אני רוצה בגילוי הבורא?
הלילה שלפני היום
ייסורי אהבה מתוקים
