קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כפי שמסביר הזוהר, השבירה הכרחית להשגת האיחוד. האם אנחנו צריכים לצפות בכנס הקרוב בניו ג'רזי לגילוי השבירה בינינו, או שכבר גילינו מספיק, והגיע הזמן להשיג את החיבור?
תשובתי: בכנס הבינלאומי האחרון בישראל, "טעמנו" במקצת את השבירה בינינו, את הריחוק שלנו זה מזה. זה פעל די חזק, האנשים הרגישו שאינם מסוגלים להתחבר: "רק לא זה!".
ההרגשה הזאת צריכה להביא אותנו לתפילה, לכזאת פעולה, שנבקש להתעלות מעל לפירוד הזה. איננו מסוגלים לתקן אותו, אז שיבוא האור ויתקן. אנחנו צריכים להתעלות מעל לדחייה, כמו שנאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה".
לכן, כשאנחנו משתדלים להתחבר עם האחרים בכנסים דומים, כל אחד מאיתנו לפעמים מרגיש דחייה מאחרים, שוקע בחשבונות אגואיסטיים: "בשביל מה זה נחוץ בכלל?". או שלהיפך, מרגיש כיצד הוא נכלל באחרים, "מתמוסס" בהם כביכול, וכבר אינו יכול להבדיל היכן הדעה שלו, השכל שלו, ה"אני" העצמי, היכן נעלמה הביקורת שלו על האחרים.
בצורה כזאת, בניסיונות הכאילו מוצלחים ולא-מוצלחים להתכלל באחרים, בין אם הוא מתבטל, מתמוסס באחרים ומאבד את עצמו, ובין אם הוא מכיר באי היכולת שלו להתחבר עם האחרים – בכל מקרה, האדם צריך לברר כיצד הוא יכול להתחבר איתם מבלי לאבד את עצמו, את ה"אני" שלו, כיצד לכלול בחיבור הזה את כל הרע שטבוע בו, עם כל ההתנגדות שלו, ובאותו הזמן, עם כל הטוב שקיים בו, מבלי לבטל בתוכו שום דבר, לא מהרע ולא מהטוב.
הבירור הנכון הזה הוא כבר הקו האמצעי. כשהאדם מבטל את עצמו בפני הקבוצה או בפני אסיפה גדולה של בני אדם בכנס, הכי חשוב לא לאבד את היכולת לחשוב באופן ביקורתי. אלא צריך להמשיך לעבוד עם קו שמאל, ולדעת מדוע וכיצד הוא פועל. בצורה כזאת הוא מוסיף לכולם את העביות של הרצון שלו, ואז הוא יוצר כלי (רצון) עוצמתי, שדורש תפילה. הרי אנחנו רוצים שיאהבו אותנו כפי שאנחנו…
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 10.03.2011
ידיעות קודמות בנושא:
באר מים חיים
לעלות למדרגה חדשה
שביל הזהב הפותח את הדרך קדימה
