כמו ציפור שנושאת הכול אל הקן

שאלה: מדוע כתוב "לפום צערא אגרא"? האם צריך לסבול?

תשובתי: צער מסמל יגיעה, השקעה. בהתאם ליגיעה אתה מקבל תשלום. והיגיעה היא רק בדבר אחד – בבחירת הסביבה. ככל שאנחנו נכללים יותר בקבוצה, במרכזה, למרות כל הבעיות והמכשולים, רק שם אנחנו מוצאים את נקודת החיבור ואחר כך את הדבקות עם הבורא.

מכל מה שאנחנו לומדים על "שבירת הכלים" ותיקונם, מכל מאמרי הרב"ש, מכל העבודה המעשית בשטח, אנו רואים שאין לנו שום אפשרות אחרת, חוץ מהקבוצה. כמו ציפורים שכל הזמן חוזרות אל הקן וכל פעם מביאות לשם זרדים, כך גם אנחנו צריכים להביא את כל התקוות וכל היגיעות שלנו למרכז הקבוצה, כי שם במרכז אנחנו נגלה את הבורא.

במידה שכל אחד ייכלל במרכז הקבוצה ויבטל את עצמו, שם הוא ימצא את המענה לכל התקוות שלו. ומי שלא עושה את זה ומתרחק, אז בהתאם לזה יראה את עצמו שלא השיג שום הצלחה. נקווה שהוא יצליח לראות את זה וזה יכוון אותו לכיוון התיקון.

אבל אין מקום אחר לגילוי העולם הרוחני, אין כניסה אחרת לעולם הרוחני חוץ ממרכז הקבוצה, שהוא כחודו של מחט. וכאשר אתה מגיע לזה, אתה לא עובר לאיזה מקום אחר דרך החור הקטן הזה, אלא אתה משיג הכול באותה נקודת החיבור המרכזית. כאשר אתה מתמקד בה יותר ויותר במדויק ובסוף מגיע ממש לנקודה עצמה, שאין לה שום שטח, שם אתה מתחיל להרגיש את הרוחניות, את המימד הבא.

לכן אין יותר לאן לרוץ ולברוח: אתה תמצא הכול כאן בקבוצה או שלא תמצא יותר בשום מקום אחר! מכאן נובע העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". זה לא סתם מילים יפות ולא תחבולות פסיכולוגיות, כי הרי לא מדובר על חיבור אגואיסטי, אלא על חיבור מתוקן. אף שהמילים הן כביכול אותן המילים, אבל המשמעות אחרת לגמרי.

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, 27.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להיכנס למרכז הבריאה כמו לחור של מחט
לוותר על ה"אני" הנוכחי
הקבוצה היא עיגול שבמרכזו הבורא