כל אחד והצעצוע שלו

שאלה: מה גורם לנו ליצור לעצמנו "פסלים", ולייחס תכונות רוחניות לפעולות וחפצים גשמיים?

תשובתי: אנחנו כמו ילדים: כל אחד הולך עם המוצץ שלו, עם הבובה שלו, עם הצעצוע שלו. הילדים הקטנים צריכים שיהיה להם קשר עם משהו שאפשר לאחוז אותו. הם זקוקים למשהו שהם הורגלו אליו, משהו קרוב ומרגיע, שקשור לבית ההורים.

כל אדם שמוצא את עצמו במקום חדש ולא ידוע, אינו יודע איך להתנהג, איך לדבר, למה לצפות. הוא חש אי נוחות, לא יכול להירדם, מתעצבן… אך כשהוא בבית שלו זה משהו אחר: הכול רגיל, מובן ונוח, ואנחנו מדברים עם הקרובים שלנו באותה שפה.

כך אנחנו בנויים, וכך הוא המצב גם בעולם הרוחני, שממנו כל זה נובע. איך אתה יכול להיות במקום שאתה לא נמצא איתו בהשתוות? כדי ללמוד ולהבין את המצב, האדם זקוק לתומכים כלשהם, לסימנים פשוטים למיניהם. ככל שהאנשים רחוקים יותר מהרוחניות וככל שהם מרגישים חלשים יותר, כך הם תלויים יותר בקישוטים החיצוניים. ההמונים – במידה רבה, והיחידים – במידה קטנה יותר.

בהתאם לכך, כל המסורות והמנהגים החיצוניים של היהדות מתחילים מימי חורבן הבית. ולפני כן, פשוט לא היה צורך בסמלים הגשמיים, מפני שהאדם הרי חי בעולם הרוחני.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 15.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לא תעשה לך פסל
איך לנצח את ההרגל
עבודת אלילים

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest