קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בשבוע שעבר, במסגרת התוכנית "מסביב לשולחן", נפגשתי לשיחה עם השחקן ליאור מילר. דיברנו על נושאים רבים, ואשתדל להביא לכם קטעים נבחרים בבלוג בימים הקרובים.
ליאור ביקש לדעת למה יש הרבה משחקים באותיות ומילים בעברית. הסברתי לו שכל השפה שלנו בנויה מסימנים של כוחות. יש נקודה, קו, עיגול ומהם נבנות אותיות. מדוע כל אות נראית כפי שהיא? כי כל אות מסמלת התפתחות של כוח מיוחד מלמעלה, שפועל על העולם שלנו.
עשרים ושתיים אותיות, ועוד חמש אותיות סופיות -עשרים ושבע אותיות בסך הכול, כנגד עשרים ושבעה הכוחות שמנהלים את העולם שלנו. במילים אחרות, בעשרים ושבע תבניות פועל כוח הטבע הכללי (הטבע בגימטרייה אלהים, 86) על העולם, מפעיל את כל המציאות.
תחת הכוחות הללו אנו נמצאים, ובהתאם לפעולתם עלינו, אנו מגיבים. ניתן לדמות זאת לזרקורים בצבעים שונים, אדום, כחול וכולי. האור העליון עובר דרך הזרקור, דרך התבנית המסוימת שלו, ומאיר עלינו. ומה אנחנו? אנחנו רק בובות שמגיבות להפעלות המגיעות מלמעלה.
חכמת הקבלה מסבירה לאדם, איך לעלות למקום שממנו הוא יכול להפעיל בעצמו את הזרקורים האלו, לכוון אותם על עצמו ולשנות את גורלו.
כוח האותיות – מתוך שיחה עם ליאור מילר
מתוך קורס בקבלה
חוסר הבנת המציאות הכללית הופכת היום לבעיה עולמית, בעיה שאדם חייב לפתור אותה ממש היום. כרגע.
ואז, כמו שכתוב בספרים הקדומים של חוכמת הקבלה, מגיעים אנשים לחכמה, מתחילים להתעניין ולעסוק בה, מפני שחוכמת הקבלה היא שיטה לגילוי כוחות המציאות הכללית; אותם כוחות שמשגיחים על כל המציאות, שמנהיגים את כל המציאות.
בקיצור, לגלות את הטבע האמיתי, זה מה שחוכמת הקבלה מאפשרת לנו. כשאנחנו ניגשים אליה בצורה נכונה, זאת אומרת לומדים אותה על מנת דרכה להיכנס להרגשת המציאות הכללית שנמצאת מחוצה לחמישה חושים שלנו; כשאנחנו רוצים לתפוס אותה – אז נפתח לנו באמת עולם יותר רחב, עולם חדש.
הוא נקרא "עולם עליון" או "עולם הרוח", לא חשוב איך נקרא לו, אנחנו מתחילים להרגיש אותו.
השאלה היא: כשאני מרגיש, איך אני אבטא את ההתרשמות שלי ? איך אחקור את מה שאני מרגיש? איך אעביר את המידע הזה למישהו אחר? איך אנחנו יכולים להעביר אותה מציאות למי שמרגיש אותה גם הוא? זאת מציאות רחבה יותר, עליונה, אמיתית.
למה "אמיתית"? כי אני תופס אותה מחוצה לי. לא בחמשת החושים שלנו, שלי, אלא מה שקורה מחוצה לי, ממש, בלי להכניס את עצמי לתוך התמונה; כמו שהיו הדברים מתרחשים בלעדי.
אז יש קושי, כי יש לי הרגשה ולהרגשה הזאת אני לא יודע איך לקרוא. איזה שם לתת לדברים שקורים לי? איך ארשום את התנועות שאני מרגיש?
המקובלים ממציאים סימנים. אותם סימנים בעצם שאוּלים מתוך המציאות עצמה. זאת אומרת, הם רושמים את היחס שלהם למציאות שמתגלה לפניהם.
המציאות עצמה היא "לבן" – אור עליון שאין בו שום גוון, אין בו שום צורה. אדם שמתחיל להרגיש את האור העליון, נכנס בו קצת, בצורה מספקת כדי להתחיל לגלות אותו. הוא כנקודה בתוך האור. וזאת תחילת ה"כלי הרוחני".
מאוחר יותר, אדם עובר התפתחות לקראת אותו אור עליון, לקראת אותו חוק כללי של המציאות. הוא מתחיל להרגיש בו שינוי מצבים – של אדם, של מציאות, של עולם.
הוא מרגיש בקיומן של תנועות, ומתאר אותן: ימינה, ושמאלה; אמנם אין הדבר דומה לימין ושמאל בעולם שלנו, אבל כך הוא מרגיש, שהתנועות חופפות את המקרים בעולם שלנו: מעלה, מטה, וכן הלאה. בנוסף לנקודה, מתחילים להיווצר אצלו גם קווים, ועוד סוגים של צורות.
אנחנו מרגישים תנודות ביחסים שלנו; אדם בתוך עצמו מרגיש שינויים, שינויי מצבים, ואותם הוא מרגיש כתנועה.
את אותן תנועות צריך לרשום באיזושהי צורה. לכן מקובלים המציאו שפה. איזו שפה? שפת הקבלה. בעצם- אותיות.
מאין באות האותיות? אנחנו לומדים, שהאור המגיע לאדם, מתפשט בו, ונותן לו את טעם הקיום שלו בעולם, נקרא "טעמים". פירושו שהאדם מרגיש טעם בכך שהוא נמצא בעולם.
אחר כך, כשהתענוג, האור, הרגשת הטעם במציאות האדם בעולם, עוזבת אותו, זה נקרא "נקודות". הנקודות עולות, המילוי עוזב את האדם.
הזיכרון שקיבלתי פעם משהו טעים, מילוי, הרגשת הטעם החולף, נקרא "תגין".
מה שנרשם בי, הגילוי שלא אוכל להחזיק את המילוי יפה וטוב, שאני חייב להפטר ממנו – ועזיבתו, נקרא "נקודות". נקודות שחורות על רקע לבן. הנקודות, זאת אומרת ההתרשמות מכך שהיה לי תענוג, ועזב אותי; הן בעצם האותיות.
מהן האותיות? הן חסרונות למילויים הבאים.
לפי אותו חוק: אדם מרגיש בהתפשטות האור, בביאת התענוג, ביאת הידע, הוא מרגיש באור שממלא אותו ואחר כך עוזב אותו. אותו תהליך בונה באדם חיסרון, רעב, תאבון. מאותן פעולות אנחנו בעצם נבנים. מאותם ניסיונות אנחנו בונים את עצמנו: מהתפשטות והסתלקות של המידע, של התענוג, של ההתרשמות.
כך בנויות האותיות – כהתרשמויות ממציאותי בעולם. בדיוק כך המקובלים מתארים לנו את אותיות האלפבית שלנו, דרך עשרים ושבע אותיות: עשרים ושתיים, ועוד חמש צורות סופיות.
איפה נמצאות אותן צורות – אותיות, בעולם הרוחני אותו אנו חוקרים?
כשאדם חוקר את העולם הרוחני הוא מגלה בו חלקים שנקראים "כתר וחכמה", חלקים שבהם אין לו נגיעה כלל. מה פירוש חוסר נגיעה? הוא יכול להרגיש אותם, אבל עדיין אין לו מאותם חלקים שום התרשמות, הם מעל האדם. יחד נקראים שני החלקים – "גלגלתא ועיניים". כתר- גלגלתא, וחכמה – עיניים.
ישנו עוד חלק שבו אדם כן מגלה את הצורות, או הכוחות שפועלים עליו. אלו באים מ- בינה, זעיר אנפין, ומלכות. ביחד הם נקראים בשם אח"פ. אוזן, חוטם, פה – אח"פ.
כל האותיות הן התרשמויות שלנו מבינה. אלה צורות האותיות מ- א' עד- ט'. האותיות מזעיר אנפין, הן י' עד-צ', והאותיות של מלכות הן – ק,ר,ש,ת. עשרים ושתיים אותיות. חוץ מהן, האדם מרגיש שיש עוד אותיות, סופיות. הן של מלכות עצמה, והוא לא יכול להתחבר על ידי אותן אותיות להרגשת עולם עליון. אותן אותיות הן – ם,ן,ץ,ף,ך; אותיות סופיות, שהן חמש: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות – שבתוך מלכות עצמה.
איתן לא יכול להיווצר לאדם קשר עם האור העליון, ולכן הן מסייעות למלכות. כך יש לנו עשרים ושבע אותיות.
האותיות, כך אפשר להגיד, הן מלכות – שהיא ה"אני" של האדם, המתחברת לכל הבחינות שלפניה – התרשמויות של האדם מהאור העליון ברמה בה הוא יכול להיכנס למציאות שמחוצה לו.
אנחנו בדרך כלל תופסים את העולם שלנו בחמישה חושים – מה שנכנס בתוכנו. מה שנכנס בתוכי הוא ה"אני" שלי. לאותה ההתרשמות אני קורא "העולם שלי" או "העולם הזה". אבל אם אני מרגיש מה שמחוצה לי זה נקרא "עולם עליון". זה כל ההבדל.
במידה שאדם יכול לצאת מחוצה לו, ולהרגיש את העולם – אלו מלכות, זעיר אנפין, ובינה. משהו מכתר, וחכמה, הוא מרגיש ומשיג, אבל שם אין אותיות. אדם לא יכול להשיג אותם עם הכלים שלו.
זאת מוגבלות שמאוחר יותר עוברת, כמו שלומדים בחוכמת הקבלה…
לכן כל האותיות שלנו, בינתיים, הן מנצפ"ך (ם,ן,ץ,ף,ך) ועוד כ"ב אותיות.
אדם שמתחיל להיכנס לרוחניות, שיוצא מתוך עצמו אפילו במידה הקטנה ביותר, ממש קצת, מיד כל מידע, כל הרגשה, כל התפתחות שלו, כוללת את כל עשרים ושבע האותיות.
אפילו במידה הקטנה ביותר של יציאה מחוצה לי, אני מתחיל להרגיש תנועות, מתחיל להבין את האותיות הפנימיות, ולקרוא נכון את הספרים, להבין את חיבור האותיות ביניהן – להבין מה היא מילה.
כל אות היא קוד מסוים, חוק, או תכונה מסוימת, שאדם תופס בעולם העליון. ב"תלמוד עשר הספירות", שהוא ספר הלימוד העיקרי שלנו, אנחנו לומדים למשל שהאות א' בנויה מ-י' למעלה – גלגלתא עיניים – אותו חלק של כתר וחכמה. החלק התחתון באות הוא- אח"פ, והאמצעי הוא מה שנקרא פרסא: גבול המבדיל בין חלק שאליו אני יכול להגיע, לחקור, וחלק שנשאר נסתר ממני.
או, יש לדוגמא צורת אותיות שעוברות את הקו. זאת כדי שמהעולם העליון תימשך קצת הארה לעולם התחתון, ובצורה כזאת תיתן קיום לכלים, לנשמות שעדיין לא יכולות לעלות למעלה אבל אותה הארה תעזור להן להתעורר.
יש אותיות סגורות, כמו- ס' כמו- ם', שמורות על שלמות הכלי, שלמות ההשגה. אדם שנמצא, שנכנס לתכונה כמו- ס', שהיא תכונת הבינה, נמצא כמו ברחם, כמו בדבר שעוטף אותו, שמקיף אותו, מטפל בו, מגן עליו כמו תיבת נוח – אותן תכונות. כמו מושג שקיים ברוחניות ונקרא "רחם דאמא". אדם כמו נקודה, כמו עובר, עולה לעליון כדי שעליון יפתח אותו וכך יאפשר לו התפתחות פנימית.
גם האות מ' – "מ' שערי טומאה" "מ' שערי קדושה", בכולן מדובר על שלמות ההשגה.
מהי שלמות השגה? אדם עולה בשלוש מדרגות: ממלכות, לזעיר אנפין, לבינה. כשהוא נמצא בדרגת ההשגה הראשונה זה נקרא שהוא מקבל או מרגיש "אור הנפש". כאשר עולה למדרגה השנייה הוא מקבל "אור הרוח". במדרגה השלישית הוא מקבל "אור הנשמה". לכן, המהות הפנימית שלנו נקראת "נשמה".
כאמור, יש עוד שתי מדרגות: כתר וחכמה. אותן אנחנו לא משיגים. הן נקראות "חיה" ו"יחידה". מכיוון שאנחנו לא משיגים אותן, אין להן שום צורה, אין שום אפשרות שנוכל להרגיש אותן בצורה ברורה או לבטא אותן לאחרים.
למה האותיות מבטאות רק חלק מההרגשה שלנו? מפני שחלק מההרגשה שלנו אנחנו יכולים לחקור, אנחנו יכולים לרשום אותה, אנחנו יכולים לעשות ממנה מדע. אני יכול לדעת אילו כוחות פועלים עלי ואיך אני מפעיל את אותם כוחות. אבל חלק מהכוחות – איתם אני עדיין לא יכול להתמודד.
בחוכמת הקבלה זה מובא כך: יש לנו אפשרות לחקור את העולם העליון כשאנחנו נמצאים בכלים של השפעה, כשאנחנו נמצאים בתכונת "להשפיע על מנת להשפיע". אבל במצב של "לקבל על מנת להשפיע", אנחנו לא מסוגלים.
אתי יקרה,
תענוג צרוף…..
תודה רבה