קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך הכנס בגאורגיה
כאשר אדם מבצע עבודה רוחנית, הוא בדרך כלל לא מרגיש שהוא באמת מבצע אותה, שמשקיע מאמצים. הם הולכים לאן שהוא לאיבוד, כאילו לתוך חלל, לתוך בור, שאחר כך לאט לאט מתמלא. האדם לא רואה אותו, ורק כאשר המאמצים שלו משיגים את הקצה של הבור, כך שמוכנים להישפך החוצה, אז הוא מתחיל להרגיש תוצאות מעבודתו. לכן במילוי של החלל הזה חשובה מאוד תמיכה הדדית.
אצל בעל הסולם קיימת דוגמה מאוד מוצלחת, כאשר אדם נכנס לגנזך של המלך ומוציא לאט לאט כמות מסוימת של מטבעות, כמה שנותנים לו, ואת כל זה השומרים שופכים מידיו, והוא שוב נכנס ושוב שופכים לו וכולי. כלומר נדרשים מאמצים בלתי פוסקים ורציניים ביותר.
אדם לא מסוגל לעבוד בצורה כזאת, הוא צריך לראות תוצאות. או שהייסורים דוחפים אותו מאחור, או שאיזה שהן כוונות מושכות אותו, איזו מטרה נעלה. וכאשר כל זה לא קיים, אז הוא כאילו נמצא בחלל, עושה תנועות ואין שום אנרגיה. והנה כאן הקבוצה צריכה לתת לו את האנרגיה הזאת. מה גם שאין זה חשוב, אם היא תהיה נכונה או לא נכונה, האם היא תהיה אמיתית, העיקר שהוא יקבל התפעלות והשראה.
לכן העיקר בעבודה שלנו, זה כל הזמן לגלות גדלות ולהראות לאחרים שאתה כבר נמצא בזה.
כאשר אדם רואה שהאחרים נמצאים באיזו שהיא כוונה: פתאום חושבים, פתאום מראים לו שהם נמצאים במתח פנימי, אז בעל כורחו גם הוא מתעורר: "מה קורה איתי? איפה אני?", ובאופן כזה הוא חוזר חזרה לכוונה. בהדרגה הכוונות האלה מתחברות יחד ונותנות את השפעתן, את התוצאה. לכן, לא צריך לשכוח את זה, אלא בהכרח להראות זה לזה.
במובן הזה הנשים יכולות לעשות אפילו יותר מהגברים, מפני שהן מלכתחילה, לפי טבען, נוצרו כדי ליצור רצון ובזה לדחוף את הגברים לביצועו. לכן חייבים לעבוד במשותף ולא לשכוח על זה בזמן של כל המעשים שלנו.
ולא משנה מה אנחנו עושים. לכל דבר אנחנו יכולים להוסיף את הכוונה שלנו.
מתוך דברים שנאמרו בסעודה בזמן הנסיעה בגאורגיה, 07.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
תנצלו כל הזדמנות!
כל יום שוב עם כוס ריקה
גיוס כולל של המאמצים
