קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף י"ט: אמנם בתענוג זה. טיפת סם המוות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה… ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, והיינו שאמרו "שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה, וטיפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו, וזורק בו הטיפה, ומת".
אנחנו, הנבראים, צריכים את להפוך את התענוג של הבורא לתענוג שלנו בכוונה על מנת להשפיע, כדי ליהנות כפליים: גם מהתענוג וגם מהדבקות עם הבורא, אז זה יהיה בו זמנית מתוק ואמיתי.
אך בינתיים אנחנו פועלים לחלוטין להיפך ונהנים משקר כפול, אנחנו "מגרדים את הפצע שלנו" ומקבלים מזה תענוג שבזה מקרבים את עצמנו אל המוות! זוהי הניגודיות הישירה של חיי אמת, כי הרי המערכת הפנימית שלנו צריכה לעבוד בקבלה, אך בכוונה על מנת להשפיע. ואילו אצלנו מתרחש הכול הפוך.
יוצא, שהאדם מצליח ליהנות מהייסורים שלו, ועוד להתגאות בזה שעל זה בנויה השליטה של כל הקליפות. אך הרוחניות בדיוק מתחילה מעל לזה. אחרת, בסופו של דבר מגיע מלאך המוות ונוטל מהאדם את טיפת חייו האחרונה. ואז למה האדם מת? – הוא מנתק את הקשר עם האור, עם ההשפעה שניתנה על ידי הטבע, כאש קטנה שאותה, לפי מחשבת הבריאה, הוא חייב לפתח להשפעה גדולה, לחיים נצחיים, לאש גדולה, לאור. אך אנחנו מבזבזים את הניצוץ הזה על החיים האגואיסטיים ומתים, במקום לפתח אותו ולרכוש חיים אמיתיים.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", 18.07.2010
רשומות קודמות בנושא:
החיים הם דבקות בבורא
