כביש ללא תמרורים

הבעיה נעוצה בכך שאנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו רחוקים מההשפעה. כל פעולה קטנה מקרבת אותנו בעוד צעד קטנטן אל המטרה. וכך אנחנו הולכים בדרך הזאת, מילימטר אחר מילימטר, ולא ניתן לדלג על אף אחד מהם. לכל מילימטר של דרך תואם רשימו משלו, שאותו צריך לממש, ורק לאחר סיום המימוש, אנחנו עוברים למילימטר הבא. היום הדרך נסתרת מאיתנו. לדוגמה, בזמן הסעודה הזאת אנחנו נעבור 20-30 מילימטר, או רשימות. הרבה מאוד, אבל אף אחד לא ירגיש זאת. וכך, עד שנגיע לכניסה לעולם הרוחני. רק אז אנחנו נרגיש אותו.

בינתיים אנחנו כאילו נוסעים למדריד בכביש ללא תמרורים ולא יודעים, כמה עוד נשאר לנו. יוצא, שהמטר הראשון של הדרך והמטר האחרון לפני שאני אראה את מדריד, הם זהים מבחינתי. לאורך כל הדרך כאילו שלא מתרחש שום דבר: אותו הכביש, אותם השׂדות והעצים מסביב… אין אנו יודעים, כמה פעולות קטנטנות אנחנו מייצרים בכל שנייה, והן כולן מרכיבות את ההתקדמות שלנו. לא במקרה אין תמרורים וסימני מרחק בכביש הזה, זה נעשה כדי שהאדם ילמד לקבל תענוג מהדרך עצמה. אם אתה הולך לקראת השפעה, אז אפילו בחושך אתה צריך להרגיש תענוג. אחרת יוצא, שאתה דורש שכר.

לכן לא צריך לחכות לסוף הדרך. ובכלל אין סוף לדרך. הדרך מסתיימת כשאתה מחליט לעצמך: "אני לא צריך להגיע לשום מקום, טוב לי עם מה שיש, העיקר שאני אוכל ליהנות מהשפעה". בכך שאתה מפסיק לדרוש שכר, אתה מקבל אותו. וזה אומר שהשגת את המטרה.

מתוך סעודה במדריד, 13.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
אל תדלגו על המדרגות, עוד יהיה להן שימוש
לא לאבד את הקשר עם החיים
הולך רגל שיצא מנקודה א' לנקודה ב'