הטעם האלוקי של ההשפעה

שאלה: לא מובן, מדוע הנברא עושה צמצום ודוחה את התענוג? למה הוא לא יכול להיות קרוב לבורא ולקבל ממנו?

תשובתי: אני לא דוחה את התענוג, אלא את ההרגשה הלא נעימה. באותו הרגע אני כבר לא מרגיש תענוג. אם אתה נותן לי איזה כיבוד והוא מזמין אצלי בושה, אני מפסיק להרגיש תענוג מכיבוד כזה. אין לי כבר שׂמחה והנאה מכל המילוי האין סופי הזה! אני אצטרך אחר כך לעורר בתוכי את הטעם לתענוג הזה בחזרה. כי מתי שאני רוכש את תכונת הבינה ומתחיל לפעול בעל מנת להשפיע, ואחר כך מתחיל לקבל על מנת להשפיע, אני צריך שוב לעורר בתוכי את הטעם לתענוגים.

אך אלה הם כבר לא אותם טעמים, שאותם הרגשתי קודם, אלא תענוג מסוג אחר לגמרי, שאותו אני מעביר לבורא. קודם כל, אני לוקח ומבצע את הרצון שלו. אני בודק, הודות לאיזו אהבה הוא נתן לי חתיכה מהכיבוד הזה ורוצה למלא את המקום הריק שבו. הוא ריק מפני שלא קיבלתי את המילוי הזה ממנו. אני חושב על ההנאה שלו, על איזו הנאה ותענוג הוא יקבל, כשימלא אותי. ומזה שאני מרגיש איזה תענוג אני גורם לו, אני מבין עכשיו, איזה מילוי אני צריך לקחת ממנו ובאיזו צורה ליהנות מזה.

כשאני מתחיל ליהנות מההשפעה, אני כבר לא מרגיש את הטעם הישן של התענוגים בתוכי, כי אני הרי ניגש אליהם עם כוונה חדשה. בדיוק כפי שהבושה מרעילה לי את כל התענוגים מהקבלה, כך גם כוונת ההשפעה מבטלת טעם פשוט בתוכי. ולכן זה נקרא רכישת כלים ורצונות חדשים. וגם הרצונות המשפיעים וגם המקבלים שבי, הם חדשים לגמרי, מה שנקרא פי "613" גדולים מהקודמים. הכפל המרובה הזה בא דווקא מהבושה שמאפשרת לנו להגדיל גם את הרצונות שלנו וגם את התענוגים פי 613 פעמים.

זוהי בושה מהפער ביני לבין הבורא, פער במצבים שלנו. זו אינה סתם הרגשה, אלא מדידה מדויקת של עד כמה המשפיע, גבוה ממני, המקבל: דווקא בגובה הבושה הזאת.

והפער נוצר לא מאיזו קבלה ממשית, אלא הפער הוא בכוונות שלנו. לכן, אם אנחנו עובדים על הבושה הזאת, כדי להפוך אותה לכבוד, אז משיגים את ההגדלה הזאת פי "613" פעמים.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", 27.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
על התועלת של הבושה הרוחנית
כוח האידיאל הגבוה של ההשפעה
המילוי הוא המסך והאור החוזר