יוצאים מקופסת הסרדינים

יכול להיות שגם אתם הייתם בין ההורים ששבתו נוכח הצפיפות בכיתות. אמנם הנושא כבר ירד מהפרק, אבל הבעיה האמיתית עדיין קיימת והיא ממש לא הצפיפות.

מחאת ההורים הציפה אל פני השטח עניין עמוק הרבה יותר ממספר התלמידים בכיתה, והוא מהות החינוך שאנחנו מעניקים לילדינו. אם נודה על האמת הרי שגם אם כמות התלמידים תפחת, תוצאות החינוך יהיו זהות. עלינו לעלות מדרגה מעל לתנאים הפיזיים ולשאול עד כמה החינוך הנוכחי מעצב את הילד לגדול לאדם אחראי, בעל כבוד עצמי והתפתחות פנימית.

זורעים את המחר

השאלה שצריכה להוביל אותנו היא, איך אנחנו רוצים שתיראה האנושות מחר. בתי הספר מעצבים את הדור הבא של האנושות, הם טומנים את הגישה, את התפיסה ואת היכולות להסתדר בעולם משתנה, ובעוד כמה שנים נראה את הפירות שצמחו מהזרעים הללו.

לכן עלינו להעניק לתלמידים חינוך לקראת המחר, לצייד אותם בכלים מתאימים לעולם העתיד. לשם כך עלינו לראות בעיני רוחנו את העתיד, לדמיין איך תיראה האנושות ומה יהיו הסדרים החברתיים, איך יתייחס האדם לעצמו ולסביבה, ומה יהיו היחסים הבינלאומיים.

העולם הולך ונעשה אינטגרלי – כולם קשורים לכולם, כולם משפיעים על כולם – אנשים, מדינות ועמים, לכן הכלי החשוב ביותר הוא החיבור: איך ליצור את הקשר הנכון בין כולם, איך להתקשר לטבע, איך לראות את הכול כצורה שלמה. על זה יש לשים את הדגש העיקרי בחינוך ילדינו.

לפנות מקום בלב

כאשר הילדים ידעו לבנות ביניהם את הקשר הנכון והטוב, הם יסתדרו גם כאשר יהיו ארבעים או אפילו מאה ילדים בכיתה. כל אחד ירגיש שיש לו מספיק מקום, כי יהיה להם טוב יחד. זה תלוי רק בחינוך. חינוך זה לא לתת לכל ילד שולחן קטן משל עצמו עם כיסא משלו, ושכל אחד יבדוק עד כמה הוא קרוב או רחוק מהחבר והאם לא מתקרבים אליו יתר על המידה, כי חשיבה כזו היא בדיוק ההפך מהמציאות שנראה כאן מחר.

כמו שהטבע מתחיל להראות את עצמו כאינטגרלי ומקושר בקשרים כלל-עולמיים הדוקים סביב כדור הארץ, כך האנושות מתחילה להרגיש שקיימת בה תלות ההדדית. גם אנחנו מרגישים היום על פני כדור הארץ כאילו אנחנו יושבים בכיתה אחת צפופה, לכן הפתרון שעומד בפנינו הוא ללמוד לנהל קשרים טובים, שנרגיש שיש פה מקום לכולם…