טוב ומיטיב

אפשר לראות את הבורא כטוב ומיטיב רק דרך הסביבה. ללא הקבוצה אתה פשוט עושה לעצמך איזושהי בובה, פסל, שאין לו שום יחס למציאות. למעשה, "הטוב והמיטיב" הוא אותו הכוח שממלא את מערכת הקשרים ההדדיים בינינו. הוא לא קיים בשום מקום אחר.

"בורא" פירושו: "בוא וראה". ולאן צריך לבוא? – לרשת המתוקנת שקיימת בינינו. שם אנחנו מגלים את אורות הנרנח"י ואת הכולל שלהם, שנקרא "הבורא".

בצורה כזאת, הכוח שממלא את היחסים ההדדיים המתוקנים שלנו מתגלה לפניי כטוב ומיטיב.

שאלה: בכנסים שלנו, תחת השפעתה החזקה של הסביבה, אנחנו כביכול מרגישים את הטוב והמיטיב. אבל למה אנחנו לא מגיעים לגילוי?

תשובתי: כדי להגיע לגילוי צריך להיות כלי שלם. אנחנו משתדלים לגלות את תכונת ההשפעה, כדי שהיא תשרה מעלינו, במידה גדולה או קטנה. המצב הזה לא חייב להיות מושלם, אבל צריך "לייצב" אותו. אנחנו באמת צריכים לרצות שזה יקרה. ובינתיים חסר לנו הלחץ. הרגשת הנחיצות.

ויכול להיות גם שכאשר אנחנו מתאספים ומתחברים, אנחנו נהנים מזה, וזה מוציא את הטעם מהכוונה. אתה אוכל, רוקד, מחבק את החברים, טוב לך, ויכול להיות שזה לא משאיר מקום לשאלה, לדרישה. אך השמחה והדרישה חייבות לצעוד יד ביד. הכול כאן תלוי בהכנה.

שאלה: אז מה זה באמת "טוב ומיטיב"?

תשובתי: זה כאשר אני מגלה, בכלים דקבלה ובכלים דהשפעה, שהבורא ברא הכול לכבודו. ואז אני יכול לקבל את כל הטוב, ליהנות ממנו, ולכוון את הכול כדי להשפיע לו נחת רוח.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 22.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
השׂכל של הקבוצה
לא שופטים לפי ההרגשה
הבירור שתמיד נמצא איתך