חוק עולמי חדש

במידת התפתחותו של הרצון האגואיסטי בנו, אנחנו מרגישים את העולם כמפותח יותר ויותר. זאת משום שהעולם הוא תחושה סובייקטיבית שלנו, בתוכנו. לפי מידת התפתחות הרצון האגואיסטי שלנו, אנחנו מרגשים את עצמנו כמפותחים יותר, אך מצד שני, מרגישים את הריקנות גדלה.

כשכל רצון אגואיסטי פרטי (אדם) מתפתח, הוא מתחיל להרגיש את עצמו תלוי ברצונות אגואיסטיים זרים. הוא תופס אותם כזרים לו, כחיצונים. תפיסה כזאת נבראת בי בכוונה, כדי שאאסוף את כל הרצונות הזרים יחד, כאילו היו שלי.

כדי להכריח אותי לעשות זאת, הנסיבות מביאות אותי לכך, שאני מרגיש את עצמי תלוי בסביבה במדינה, בעיר, בקרובים, בעולם ובכלל האנושות.

לאחר מכן אני מגלה, שהקשר שלי עם העולם הכרחי לא בשביל קיום בחיים האלה, אלא כדי לבנות את העולם, את הקיום העליון, העתידי שלי.

כדי לאלץ אותי לנהוג כך, מתגלה בעולם הזה פעולתו של חוק חדש – חוק ההשתתפות ההדדית (הערבות, האלטרואיזם, האיחוד).

פוסטים קודמים בנושא:
חוק הערבות כחלופה לפרעה
העולם מחזיק אותי בגרון
ידיעות נוספות במדורים: משבר עולמי, ערבות