דף הבית / התמודדות עם מחלה סופנית

התמודדות עם מחלה סופנית

קיבלתי מכתב שבו כתוב כך, "אני רק בן ארבעים ושבע וחליתי באלצהיימר, זו אומנם מחלה של זקנים, אבל אני נכנסתי למיעוט הצעירים שחולים במחלה. אני לא מתלונן. אני צופה בתוכניות שלך ויודע ש"אין עוד מלבדו". לא מדאיג אותי הגורל של עצמי, מטריד אותי רק דבר אחד, לא להיות נטל על הקרובים שלי. האם עליי לגמור עם החיים?". כיצד אתה עונה על שאלה כזו?

תגובתי: מבחינה רפואית הייתי ממליץ לאותו אדם לראות הרבה מאוד רופאים, לשמוע ולקרוא הרבה חומר מדעי, ליצור עומס של מאמץ שכלי וגופני, הליכה וחשיבה.

הערה: הוא לא מדבר על כך שהוא מפחד להיות חולה, אלא דווקא להיות עול על אחרים.

הוא דואג לאחרים ולא לעצמו. הוא כל הזמן דואג לא להיות עול על אחרים, ומחשבות כאלה יכולות לגרום חס וחלילה למחשבה לגמור עם החיים.

שאלה: כמובן שאלה לא מחשבות נכונות. אז למה ניתנות לו מחשבות כאלה?

תשובתי: כדי לתקן את נפשו ונפשם של הסובבים. אנחנו חיים את כל חיינו רק כדי לתקן את נפשנו ולא לתקן את גופנו. הגוף חי ומת, לא קורה איתו דבר, זו רק דרגה בהמית. עלינו לחשוב תמיד על הדרגה הבאה.

שאלה: אם היינו רואים שהגוף ניתן לנו כדי לתקן את נפשנו, איך היינו מתנהגים  ומביטים על העולם?

תשובתי: היינו חיים למען מטרה שונה לגמרי, כדי להעלות ולגלות את נפשנו. אז באמת כל החיים שלנו היו מקבלים צורה, כיוון ומשמעות שונים לגמרי. היינו מעלים את עצמנו על מסלול אחר, חיים אחרת, בגבולות אחרים. זה היה משנה את הכול.

שאלה: ואז איך מחלה סופנית כזו הייתה באה לידי ביטוי?

תשובתי: היינו רואים שזו לא סתם מחלה וסיום החיים הבהמיים, אלא יש כאן באמת חיים בהמיים שמתקיימים בפרק זמן מוקצב כדי לאפשר לנו להתקיים בצורה אחרת. הכול היה קורה ומתרחש אחרת.

 

מתוך התוכנית "חדשות ברוסית", 2.12.2021

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest