השיטה היעילה ביותר

שאלה: בפסיכולוגיה הצרכים של האנשים מתחלקים לתחושתיים, ערכי חיים, כמו: ידידות, מקצוע טוב וכדומה, וערכים אינסטרומנטליים או ערכים-אמצעיים, כמו: הקפדה, עליזות, תחושה של חוש הומור, ביצועיות, כוח רצון חזק, סובלנות כלפי הערכים של האחרים, רוחב מבט וכולי.

יוצא, שהעימותים העיקריים, למשל בקרב הילדים, מתרחשים דווקא בגלל שהם לא רוצים להיות אדיבים או שהם לא מצליחים במשהו. בכל מקרה, המשבר העיקרי, חוץ מערכי החיים, נראה דווקא באינסטרומנטליים (של המכשירים).

תשובתי: אני רואה את זה כחוסר האפשרות של חיבור בין בני אדם. כלומר, להמעיט את עצמך כלפי אחר, להבין אותו, להרגיש אותו גבוה או נמוך ממך, למקם את עצמך ביחס לאחרים, כאשר יש בכך צורך, להיות רך כלפיהם, כדי להרגיש אותם, לסלק קצת את ה"אני" שלי, להביט על עצמי ועל האחרים מהצד, זה ללא ספק מכשיר.

אבל בשביל מה להבליט או לפרט עשרות ואולי מאות כל מיני דקויות של תכונות ואיכויות, כשהן כולן מתבססות רק על האגו?

אם אני יכול להנמיך את האגו שלי, להתכופף ולהעמיד את האחר מעליי, אז כל התכונות הללו, כמו: רגישות, הבנה, תשומת לב, סובלנות, אדיבות וכדומה, מופיעות באופן טבעי.

כי ביחס לאחר יש לנו רק את המבט עליו מהדרגה שאני או גבוה או נמוך ממנו. כאשר אני והוא שווים, אני לא יכול אפילו לומר ביחס לֵמה השוויון הזה, ביחס לאילו פרמטרים? וגבוה או נמוך, את זה אני תופס בצורה חדה מאוד.

כלומר, צריך לאמן את האדם, כדי שהוא יידע להתייחס בצורה אובייקטיבית לאחרים: "בוא נסתכל על אדם אחר מהצד. הנה הוא לפניך: יפה, מכוער, לבן, שחור, איזה שלא יהיה. כל פעם ביחס לכל תכונה שלו, תנסה להעמיד את עצמך גם גבוה וגם נמוך ממנו, ועוד בצורה מקסימלית, עד כמה שאתה מסוגל".

יחד עם זה, תחת המושג "גבוה-נמוך" אין הכוונה היא לזלזול ובוז, אלא רק להשלמה או לימוד. כלומר, אם אני מעמיד את עצמי גבוה מהאחר, אז אני עושה את זה כדי להעביר לו משהו, כדי ללמד אותו משהו. אני משתמש בעצמי כמכשיר שממלא אותו באיזה שהם רגשות, ידע וכולי. אני מתייחס אליו כמו לילד, ואילו אני – כמבוגר, אבל מבוגר בעל כוונות טובות שמתייחס אליו בטוב. ומייד אני יכול לעשות את עצמי קטן כלפיו, ואותו גדול כלפיי בהכול. במקרה כזה אני כבר בעצמי כמו ילד ביחס למבוגר או תלמיד כלפי מורה, שיכול עכשיו לקבל ממנו הכול. באופן כזה אני יכול להתעשר מכל אדם.

עוד חשוב להסביר כאן, שאני אף פעם לא רואה תמונת עולם אובייקטיבית ואמיתית, אלא רק את אותה התמונה שהאגו שלי מצייר לי, ולכן יוצא, שהתמונה הזאת בעצם מעוותת. אחר כך, כשאני מביט לאחור אל העבר, אני רואה עד כמה טעיתי. ואיך אפשר לא לטעות?

לא לטעות, כלומר לראות את העולם בצורתו האמיתית, אפשר רק בהתאם לאיך אני בונה את עצמי ביחס לעולם הזה, ביחס לכל אדם, לכל אירוע: גבוה יותר, נמוך יותר, ומה בסופו של דבר אני יכול לקבל מזה. באופן כזה, אני יוצר בתוכי אפשרויות עצומות של לימוד, ללמד אחרים, מילוי, תקשורת, לפי איך שאני מוכן לשמוע ומוכן בעצמי לנבוע.

השיטה הזאת היא הכי שימושית והכי יעילה. היא מאפשרת לנו בסופו של דבר מיצוב קבוע, כאשר כל אחד רואה את האחר פעם מלמעלה ופעם מלמטה, להפוך להיות גמיש, רך, מנהל את עצמי. ואז, כתוצאה מתקשורת כזאת אתם מגיעים לעמדה ממוצעת, אתם הופכים להיות שווים, מוצאים נקודה אובייקטיבית של איזון. לכך צריך להביא את האנשים, בכך שמראים להם שזה אפשרי, כדי שהם ישתמשו בשיטה הזאת בכל מיני סוגי התקשורת.

מתוך תכנית מס' 31 על חינוך אינטגרלי, 23.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
כאשר אין כוח החיוּת…
הצורך בפסיכולוגיה אינטגרלית
כסף או התעלות?