השוני הבלתי נסבל מהבורא

אם הבורא, בהתאם למחשבת הבריאה שלו, לא היה צריך להעלות אותנו לרום המעלות של ההתפתחות, אז הוא לא היה בורא בנו את השוני בינינו לבינו. העניין כאן הוא לא בשוני בין הנותן והמקבל. ברור שהבורא הוא הראשון, הוא טוב ומטיב, הוא אבסולוט, ובהיותו הנותן הוא ברא אותנו כמקבלים כ"ברירת מחדל". ומובן שלא נרגיש שום בושה, בכך שאנחנו מקבלים ממנו. מה מביש בקבלה מהנותן? הרי הוא ברא אותנו כאלה.

הבושה מגיעה רק מהרגשת השוני שנברא על ידי הבורא, הפער בינינו לבינו, שכתוצאה מזה אנחנו מתחילים להרגיש פגם בקבלה. התנאי הזה מוקרן גם על העולם שלנו, היכן שאנחנו מרגישים אי נוחות בכך שמקבלים תענוג ממישהו מסוים שאנחנו נמצאים עימו ביחסים מיוחדים, ומעמידים אותו מעלינו בסטאטוס. וגם כאן, כמו ברוחניות, קיימת בעיה, אולם הפוכה. אצלנו זה מזמין את השאלה "האם אני יכול לסלק את הבושה?" וברוחניות להיפך, "עד כמה אני יכול להגדיל את הבושה?" כיוון שהיא הופכת עבורי לכלי של בדיקה, אמצעי להכרת הרע. כפי שאנחנו מבינים, מעבר להכרת הרע, אין לנו צורך בדבר. את כל השאר מממש האור העליון.

במה מסתכם הרע הזה? העניין כאן הוא לא סתם בכך שאני לפי הטבע שלי, מקבל. לא, הכרת הרע מסתכמת בבדיקה עד כמה אני שונה מהבורא לפי התכונות. ואת ההרגשה הזאת, את ההכרה הזאת אני רוצה להגביר, מפני שדווקא היא מביאה אותי לדרישה לתיקון. דרישה כזאת אנחנו מכנים בשֵם "שער הדמעות". מדובר על אבחנות חיוניות, שמצטברות בתוכי, עד שאני סוף כל סוף אצעק מהכרת הרע, שאין בכוחי לסבול את הפער ביני לבין הבורא.

לכן הרע, זה לא סתם השוני בין המקבל והנותן. ברור שהבורא נותן ואני מקבל. המערך הזה נשמר בכל המדרגות הרוחניות, בגמר התיקון והלאה. הבעיה היא, בהכרת השוני הפנימי, האיכותי בין האני שלי והתכונה שלו. והם אלה שמזמינים בי את הבושה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, 26.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
פניו של הבורא
פיזית אני בקבוצה. ובנשמה?
הבושה כאמצעי לתיקון