קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ספר שם משמואל, פרשת "האזינו": "היה אדה"ר אומר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה', אבל מפני החטא נתקלקל הענין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה' אלא היו יחידים בודדים. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו עליו השלום."
הרצון לקבל חייב להגיע לתיקון ולהידמות לתכונת ההשפעה, כלומר, לבורא, שרצונו הוא להיטיב לנבראים.
הרצון לקבל נהיה דומה לבורא בכוונה. הוא לא יכול לשנות את עצמו ונשאר רצון ליהנות. אבל כתוצאה מהתהליך, כל התענוג שלו הוא בהשפעה. לכיוון הזה הוא מתקדם.
והתיקון מתחיל מהמצב המפותח, מהשלב המתקדם של התפשטות של ארבע בחינות דאור ישר, כאשר הרצון כבר מרגיש את עצמו, את הקבלה שלו, הוא מודע לכך ממי הוא מקבל, מבין שהוא הפוך מהנותן, וההרגשה של השוני הזה מעוררת בו בושה…
ובכן, התיקון התחיל לא מיד. אדם, המקובל הראשון, היה זה שהתעורר אליו. בדומה לנו, הוא שאל שאלות על משמעות החיים: "למה כל זה? מדוע? איך?" – והגיע לגילוי הכוח העליון.
הרצונות אז היו חלשים, קטנים, מה שנקרא, זכים. והתיקונים גם היו שונים מהתיקונים שלנו. הרי, הרצון לקבל לא רק גדֵל, אלא גם מתחלק לפרטים רבים. לא מן הסתם האוכלוסייה של בבל לא הייתה גדולה. מספרם של בני האדם בעולם אומר לנו עד כמה הרצון ליהנות גדול ודורש חלוקה, כדי שלכל אחד יהיו כוחות לתקן את החלק שלו.
עשרה דורות היו בין אדם לנוח, ובין נוח לאברהם, שהוביל את התיקון בצורה אחרת, ורצה לצרף לתהליך הזה את כל האנשים שבעולם אשר עדיין היו מרוכזים באזור אחד.
כמו שאנחנו יודעים, אברהם אסף סביבו את כל האנשים שרצו להצטרף אליו והוציא אותם מבבל.
בגדול, אין הבדלים משמעותיים בתיקונים מימי קדם ועד ימינו – לא לפי המהות, ולא לפי שלבי התהליך. כמובן, כל אחד מרגיש את הדרך המיוחדת שלו מתוך ה"רשימו" הפרטי. אבל בגדול, כל התיקונים הללו נקראים "עבודת ה"', או עבודה "למען ה'" אשר מוטלת עלינו.
ובכן, בזמנו של אברהם חלק מהבבלים החלו להיבדל מהאחרים וקראו לעצמם "ישר-אל", ישראל, לפי המשיכה, המטרה שלהם. כאשר הם התאחדו ביניהם הם עברו מצבים שונים של חיבור בדרגה יותר או פחות חזקה, שלבי ניתוח, מדרגות של אברהם, יצחק, יעקב.
אחר כך הם מצאו את עצמם במצב שפל של גלות מצרים, והרגישו איך האגו שלהם שוב גדל ושולט בהם, כמעט כמו בבבל. אבל הם התייחסו לשליטתו כבר אחרת, הם רצו לצאת משליטתו, ובאותה עת כמעט נעלמו, נמסו בו, עד כדי כך הוא בלע אותם לתוכו.
זאת הייתה סכנה ממשית, "מ"ט שערי טומאה", מצב כמעט ללא פתרון. ובכל זאת, מתוך הכוחות האחרונים, בעזרת הכוח ביניהם שנקרא "משה", הם הצליחו בחושך, תחת רצף של מכות, להתעורר גם "בטוב" וגם "ברע", ולברוח משליטת האגו, להתעלות מעליו.
זה נקרא "יציאת מצרים" – הם התעלו מעל האגו והמשיכו להתפתח. עם זאת, האגו לא נעלם, אלא הם בעצמם שלטו בו.
השליטה הזאת באגו, ואפילו היכולת להשתמש בו בצורה נכונה בעל מנת להשפיע, נקראת "תורה". גלות מצרים, הירידה לתהום של אהבה עצמית שהתגלתה, בסופו של דבר סיפקה להם את האפשרות הזאת.
ואחר כך התחילה תקופת המדבר, כאשר הם סידרו את האגו ותיקנו אותו בלהשפיע על מנת להשפיע, מילאו אותו ב"חפץ חסד". אף על פי שלא היה להם כלום, הם היו בשממה, הם עברו מרצון לרצון ובכל פעם גילו את הרע ותיקנו אותו.
התורה מספרת לנו על התקופה הזאת ומסבירה לנו כיצד צריך לתקן את האגו, להתעלות מעליו ולשלוט בו. אבל לשלוט רק במדרגה הראשונה – בלהשפיע על מנת להשפיע.
ואז, בעליית "מלכות" ל"בינה", אחרי "ארבעים שנות המדבר", אנחנו מוכנים סוף כל סוף לתקן את ה"מלכות". זאת כבר המדרגה שנקראת "כניסה לארץ ישראל". אנחנו ממשיכים הלאה לתיקונים ולמלחמות בכיבוש הארץ, עד שעם ישראל שולט בארץ ישראל.
אבל בכך התיקון לא מסתיים. הסתיים רק השלב הראשון שלו שנמשך מאברהם ועד בניית בית המקדש הראשון. זה היה התיקון רק של אותם האנשים שיצאו מבבל, חלק קטן של האנושות. אבל התיקון הכללי שהתחיל אדם הראשון לא התממש.
לכן, כדי להמשיך את תהליך, קבוצת אברהם שהפכה לעם ישראל, הייתה חייבת להישבר ולהיכנס למגע, לקשר עם כל יתר הרצונות האלה, החלקים של האנושות, או מה שנקרא "שבעים אומות העולם". הם בינתיים התפזרו בכל המקומות בכדור הארץ – במילים אחרות, משליטת האגו עברו להרבה מיני שליטות, יצרו דתות ואמונות, ועררו כוחות שונים שפעלו עליהם.
ולכן עם ישראל היה צריך לא רק ליפול מהמדרגה שלו, אלא גם להתפזר בין כל העמים, בין כל הכוחות, השליטות, והשיטות כדי להתכלל מהם ולהתכלל בהם.
חורבן בית המקדש סימל את הנפילה הסופית של עם ישראל לשנאת חינם שהייתה יותר גרועה מכל אומות העולם, כיוון שהם כמעט איבדו את הקשר ביניהם, את התכונה של עם ישראל ואת השייכות לארץ ישראל. הרי, רק המגמה הכללית שלהם, רק הנחיצות שלהם לעשות את התיקון לשם העתיד, זה מה שהחזיק אותם יחד באיזו צורה.
אחר כך הסתיימה ההתכללות עם העולם, ועכשיו שוב מתחילה התעוררות. קודם כל, עם ישראל נכנס לארץ ישראל, אחר כך הוא מתקן את עצמו מהקבוצה הקטנה עד לכל העם היושב בציון, אחר כך את עם ישראל שמפוזר בכל ארצות הגולה, ואחר כך בהדרגה גם את כל העולם.
הכול קורה בהדרגה, לפי זָכוּת הכלים, לפי השייכות וההתכללות של ה"רשימות" שנשארו מזמן השבירה. למעשה, אין כאן מישהו יותר גדול ומישהו פחות. אנחנו רואים זאת בתוך החומר רק לפי עוצמת הרצון לקבל וה"רשימות" שמתעוררות בתוכו.
הם נמצאים תחת השפעת האור שמעורר אותם בהתאם לזה, וכל התיקונים מתקיימים מהתיקון הקל ועד לתיקון הכבד. כך מתרחשת ההתפתחות.
מתוך שיעור בנושא "אחדות עם ישראל", 04.07.2014
ידיעות קודמות בנושא:
גזע אברהם, יצחק ויעקב
אחדות העם זה תחילת האחדות של האנושות
שני רצונות המאורסים עם מחשבת הבריאה
