העולם החדש שלאחר המבול

הרצון האגואיסטי שלנו מרגיש שרע לו. והתחושה הזאת דוחפת אותנו מאחור, כמו מקל שמאיים עלינו ומכריח אותנו לחפש אחר האושר.

אבל הפעולה הזאת לבדה אינה מספיקה כדי לכוון אותנו לכיוון הנכון, הרי הבריחה מהאגואיזם אינה מטרת הבריאה, אלא רק סיוע, כוח מניע.

הרצון שנשלח לתוכנו ממעל, הוא שמכוון אותנו אל המטרה – זהו הניצוץ או הנקודה שבלב, שמושכים אותנו להתפתח רוחנית.

מביאים אותנו לקבוצת מקובלים, למורה, כדי שנוכל לגדול ולהגדיל את הניצוץ הזה.

מכל המרכיבים הללו עלינו לבנות לעצמנו "תיבה", שנוכל להיכנס לתוכה ולהינצל מכל הרע – מכל מה שמבלבל ומזיק לגדילה הרוחנית.

אבל עלינו להבין שלא נוכל לעשות דבר עם ההפרעות הפנימיות והחיצוניות – הן מתגלות בתוכנו וסביבנו בכוונה, כדי שנתחזק בבחירה שלנו ונצבור כוחות כנגדם, כך שמימיו הסוערים של המבול ישמידו את כל המזיק וישאירו את הנחוץ בלבד.

בנינו בתוכנו תיבה מתכונת ההשפעה של הבורא, שאותה ליקטנו מכל הרצונות, והסתתרנו בתוך התיבה הזאת.

כותב ספר הזוהר: "בא אתה וכל ביתך אל התיבה…שכל מה שאין התיבה קולטתו, נמחה מן הארץ".

כל מה שהאדם יכול לצרף לבינה, לתכונת ההשפעה, לבורא, בכל מה שהוא יצליח להכניע מעצמו כלפי הבורא ולהידבק אליו, כמו זרע שנדבק לרחם אימו – רק זה ינצל ויתפתח רוחנית.

ואותם הרצונות שלא יהיה ביכולתו לצרף לבינה, יושמדו במימי המבול.

נח – זה הרצון היחיד בתוכי שיכול להביא אותי לרוחניות, וזאת בתנאי שאחתוך אותו מכל שאר הרצונות שבי שאינם ראויים להתפתחות רוחנית.

אני רוצה להתחבר עם הרצון הזה לרוחניות ולגדל רק אותו. ואילו את שאר הרצונות אני חותך ומטביע במימי המבול, כדי להתקדם עם הרצון היחיד הזה. אני רוצה לבנות איתו את עולמי החדש – העולם שאחרי המבול!

איני יודע מהו אותו עולם חדש. אני מתפתח בתוך הבינה, כמו ברחם אימו, ומה שיהיה, הוא שיהיה – ויהיה עולם חדש!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 30.11.2009

מאמרים קודמים בנושא:
הרימו ידיים בתפילה
דינו של גיהנום