העולם הוא צילום הרנטגן שלך

העבודה בקבוצה נעשׂית בשני מישורים: 1) גדלות הקבוצה, החברים או גדלות הבורא (שזה אותו הדבר), 2) שפלות עצמית בהשוואה לקבוצה והבורא. אם כך אני מכוון את עצמי, אז אני מקבל רצון נכון שבעזרתו אני יכול לבטל את עצמי ולהיכלל בקבוצה. ובאותו הרגע, כשאני באמת נכלל שם כנקודה אחת בסך הכול, אני מתחיל להרגיש את עצמי כעובָר רוחני, השקוע בתוך האור הממלא את הקבוצה. פניהם של החברים שאנחנו רואים מסביבנו, אין זה נקרא קבוצה. קבוצה היא הרצון הכללי המשותף של הנשמות המחוברות זו עם זו, ואשר ניתנו לי כמקום שבו אני אפגוש את הבורא. ביחס "למקום" הזה אני צריך לעבוד, כי הרי אני זה רצון/כלי, והמקום הזה הוא גם כן רצון/כלי, ועם הכלי הזה אני עובד כדי להיכלל בו, להידבק אליו, להרחיב את עצמי. אני יכול לעבוד איתו כי הרי אנחנו בעלי אותו הטבע!

עם הבורא אינני יכול לעבוד, כי הרי זה אור. זו אותה התכונה שאני מגלה בתוך הכלי המשותף שלנו ("המקום") באותה המידה שאני נכנס לתוכו ומשתתף בו. עכשיו המקום הזה מצטייר לי כמלא בחלקיקים/נשמות נפרדות. אך אם הייתי רואה את המצב האמיתי בפנים, אז הייתי רואה את כולם כנשמות מיוחדות ופרצופים רוחניים המחוברים ברשת מקשרת אחת – רצון אחד. אני צריך לתקן את היחס שלי אליהם (זה התיקון שלי!), כדי לראות אותם מחוברים. קבוצה, זוהי מלכות דאין סוף. אין אף אדם בעולם שאינו מחובר עם האחרים ולא נמצא בגמר התיקון. ועכשיו אני רואה עולם אחר רק בגלל הראייה המקולקלת שלי, כמו שנאמר: "כל הפוסל במומו פוסל".

כשאני דורש מהם התפעלות ואנרגיה יותר גדולות לצורך ההתקדמות, אני פונה להשתקפות שלי עצמי בראי! והבורא סידר כך את כל העולם שאנחנו רואים לפנינו – זה ההעתק שלי שאיתו אני עובד. באותה מידה, עד כמה אני דורש מהקבוצה לעבוד ולהתאחד, היא בתגובה משפיעה עליי באותה הצורה. למעשה, אני עובד עם עצמי, כאילו שעומד מול הראי ועושה לעצמי כל מיני פרצופים !

זוהי המטרה שלשמה הבורא חילק את תפיסת המציאות שלי: לאני ולכל מה שמחוץ לי, כדי שתהיה לי האפשרות לעבוד ולהשׂיג הרגשה פנימית. אחרת, אני אף פעם לא הייתי יכול להרגיש אותו, אני אפילו לא הייתי מבין שאני יכול להיות עוד מישהו חוץ ממני…

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "בית שער הכוונות", 21.11.2010

ידיעות קודמות בנושא:
החלף משקפיים וראה…
המשקר לעצמו
מסך של המציאות שלי