העוּבר – הוא זר או שלך, גשמי או רוחני?

הודעה: העובר אינו מותקף על ידי מערכת החיסון של האם, מפני שבמעטפת סביב העובר, שנוצרת מתוך רירית הרחם, מתנתקת מבעוד מועד הסינתזה של החלבון, שהיה יכול למשוך אל העובר T לימפוציטים. הודות לכך, העובר מתפתח בצורה רגועה, ללא חשש של התקפות מצד מערכת החיסון של האם, תאי T אינם מקבלים איתות של מצוקה ואינם נעים לעבר העובר.

מנגנון דומה פועל בתאים סרטניים, שגם להם ישנה התכונה להישאר בלתי מזוהים עבור מערכת החיסון. בדרך כלל תאים שבאו במגע עם גוף זר, מתחילים לסנתז חלבון איתות מיוחד, אבל במעטפת שנושרת הייצור של החלבון הזה נעצר.

תגובתי: הניתוק של הסינתזה שמאותתת על גוף חלבוני זר, מתרחש תחת השפעת כוחות ההשפעה והאהבה ה"לא טבעיים", שמופיעים באורגניזם האגואיסטי ביחס לצאצאים שמתפתחים בו. זוהי תוצאה מחדירת האור העליון לתוך הרצון שנוצר על ידו, עוד ב"בחינה א'", מ"ד' בחינות דאור ישר". והאור שבתוך הרצון מקנה לרצון את התכונה שלו, ליצור, דבר הדומה לתהליך ההתרבות, ההריון והלידה.

התהליך של עיבור – התפתחות – לידה – יניקה – חינוך, דומה לפעולת הבריאה של הבורא. זה מתרחש ב"בחינה ב'", ב"בינה", שרוצה להידמות לבחינת "שורש", ל"כתר". כך בדרגה האינסטינקטיבית של הרצון (0-1-2-3) הנברא, שנכפה על ידי הרצון, הופך להיות דומה לבורא. וב"בחינה ד'" של ההתפתחות שלו הוא בעצמו כופה על עצמו להידמות באופן הכרתי לבורא, בהשגת היחס שלו לנבראים וההשתוות עימו, תוך כדי תהליך התיקון שלו, כלומר זוהי ההתרבות הרוחנית, התפתחות הנשמה בתוכו, העיבור שלה, ההתפתחות התוך רחמית, הלידה, היניקה, המוחין, עד להידמות המלאה לבורא.

ידיעות קודמות בנושא:
אין מקום מוגן ובטוח יותר מהידיים של אמא
קוץ בבריאה או ילד אהוב?
הניצוץ החי של הבריאה