הסכם סוציאלי לשביתת נשק

כולנו אגואיסטים. אז כיצד אנחנו יכולים לארגן לפחות חיים רגילים בחברה האנושית, כדי לא לטרוף זה את זה?

לצורך זה בני האדם הגיעו להסכמה, מפני שברור שאנחנו לא יכולים להסתדר ביחידות. האחרים, במשהו, משרתים אותי, במשהו אני משרת אותם, וללא זה אנחנו לא יכולים לזוז. בכך שהבנו את זה, אנחנו מגיעים להסכמה: בואו נעשה זאת מבלי לחכות למצב ללא מוצא, אלא מתוך חסד. אני אוותר לך במקצת ואתה תוותר לי.

נניח, אם אני נוסע במכונית, ופתאום מישהו עוצר לפני, אז גם אני צריך לעצור. אם מישהו עומד בתור לפני, אז אני צריך להמתין. אני מבזבז זמן, דלק, כסף, מאחר והגענו להסכמה על השתתפות הדדית וצריכים לשלם על כך.

אנחנו יוצרים קופות של עזרה הדדית, קופות חולים, קופות פנסיה… לאדם ברור, שכדאי לשלם לקופת חולים, אפילו אם הוא בריא. כאן האגואיזם רואה את התועלת שלו. כך אנחנו מראש הולכים על וויתורים, מאחר וזקוקים זה לזה. וזה נקרא "חסד", שאנחנו מוכנים להשפעה מסוימת לזולת, מאחר ולא נוכל לחיות בלעדיו.

בסופו של דבר, בני האדם מתחלקים לשתי קטגוריות: חלק אחד תומך ב"חסד", רוצה שהכל יהיה "יפה", והחלק האחר, להיפך, מחזיק בקטגוריית ה"אמת": "שלי – שלי, שלך – שלך". לצידו של מי הצדק? לצידו של אף אחד.

אולם אם כל אחד נאחז בשלו, אז החברה נקרעת לגזרים, ואם אנחנו מוסיפים חסדים, אז יכולים לרכך במעט, להמתיק את המצב. בסופו של דבר החברות האנושיות במשך כל ההיסטוריה נבדלו זו מזו ביחס של כל אחת מהן לשתי הגישות האלה.

חברה יכולה להיות רכה יותר או נוקשה יותר. קפיטליזם בצורתו הטהורה לא אוהב להתבדח: הרווחת – תקבל, לא הרווחת – תמות מרעב. אחרים מבינים, שאין ברירה, מפני שהרעבים יבואו וישדדו, או אפילו יהרגו. אז כדאי לתת להם משהו "מתוך החסד".

וכך האנושות מתפתחת. אך בדרך הזאת אין היא יכולה להשיג שלום. אמת, היא מנת חלקם של החזקים, חסד, זו מנת חלקם של החלשים, והצדק עומד באמצע, כמשענת של המאזניים, כדי שכפות המאזניים יוכלו להתנדנד. בזה החברה נשמרת מהשמדה עצמית, אך אין זה מקרב אותה לשלום אמיתי, לשביתת נשק והשלמה הדדית.

מתוך השיעור על מאמרו של בעל הסולם, 15.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
צדקה לרווחת החזקים
קצת פלטינה ליום שחור
מ"חסד", לשוויון אמיתי