המשתנה האחרון במשוואה

הירידות מראות לי שביחידות אני אף פעם לא אתפוס את חשיבות הבורא, אף פעם לא אצא מתוך האגואיזם שלי ואמצא בתוכי כוחות. אך כל ירידה מלמדת אותי משהו אחר: אני מגלַה בי כל מיני חולשות, תכונות ושלבים. לאחר הירידות מגיעות העליות, אך בסופו של דבר, בשיטה זו או אחרת, אני תמיד מגלה את חוסר הכוחות שלי.

תחילה אני רוצה לגרום סיפוק לאגואיזם שלי, זה נקרא לגלות כמה מלאכים יש בשמיים. אחר כך אני מעביר את עצמי לבורא, אני רוצה "לתפוס" אותו, לראות את העולם הרוחני. נדמה לי שהדלת של השינויים צריכה להיפתח לא בתוכי אלא לפניי. ובסופו של דבר, אני מתחיל להבין שהשינויים צריכים להתרחש בתוכי עצמי. אני תופס חוט של תשובה לשאלה שלי: השחרור צריך לבוא מבחוץ, כי אני בעצמי בהחלט לא מסוגל לזה.

העבודה הזאת מתנהלת בעזרת ירידות ועליות, עד שהאדם ייצא אל סָף האמת, כך שיבין שהכול תלוי בו, בשינוי התפיסה שלו. את הכוחות לכך נותן האור, בתוכך לא תמצא אותם. הדרישות שלו הן עדיין אגואיסטיות, אך הוא כבר מרכין את ראשו בפני הכוח העליון, כדי שהוא ישנה אותו. ואז הוא כל פעם במקצת מסכים עם זה שהכול מגיע מלמעלה.

בשלב הבא האדם מבין שעליו לרכוש את תכונת ההשפעה במקום תכונת הקבלה. הדרישה שלו היא אגואיסטית, אך גם זה כבר צעד קדימה. בהמשך הוא עובד עם הסביבה כדי להזמין אור שיעלה אותו אל העושר הרוחני. כשמנסה להבין את מושׂג הקבוצה, הוא מעמיד את עצמו ונתלה בה, ומקווה כמו קודם להשׂיג את הטוב עבור עצמו.

ואחר כך האור באמת מחזיר את האדם למוטב. כי הרי הוא בנה הכול בצורה נכונה ונשאר רק לשנות משתנֵה (פרמטר) אחד, הכוונה, התוצאה הסופית: טובתו של מי הוא מנסה להשׂיג? כך אנחנו מקצרים את הדרך, בכך שפונים דרך הקבוצה לבורא עם הבקשה הנכונה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 05.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
דרך העוני של הערים הנפלאות…
צעד קדימה ועוד צעד