קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
סדר יום נוקשה
הרב"ש קשר את עצמו לבורא כמו בחבלים עבותים. על פי רוב, בשתיים לפנות בוקר, כשעה לפני תחילת השיעור, הוא נהג לצאת מביתו שברחוב חזון אי"ש 81, וללכת. הוא פסע באיטיות, שקוע במחשבותיו, עד לרחוב רבי עקיבא ובחזרה. הוא שר לעצמו בשקט, ביצע תרגילי נשימה, וחשב וחשב. בשעה שתיים לפנות בוקר, היה לו נוח וטוב להכין את עצמו לשיעור.
בשעה שלוש, התחיל השיעור. בדרך כלל, השיעור נמשך מהשעה שלוש ועד השעה שש בבוקר. מהשעה שש עד לשעה שש וחצי בבוקר, נערכה תפילה. לאחר מכן, הוא ואני דיברנו כחמש דקות על התוכניות להמשך היום, והלכנו לנוח.
בשעה תשע בבוקר, כבר הייתי אצלו עם רכבי, ונהגנו לנסוע ביחד לים, לפארק, לרופא או לפגישה כלשהי. בשעה שתים עשרה וחצי חזרנו. אני נסעתי הביתה כדי לאכול ארוחת צהריים ולעבוד מהשעה אחת ועד ארבע אחר הצהריים. בשעה חמש שוב הייתי אצל הרב'ה, לקראת שיעור הערב.
השיעור התקיים מהשעה חמש עד שמונה בערב. למדנו את מאמרי בעל הסולם ואת "תלמוד עשר הספירות". מהשעה שמונה ועד שמונה וחצי בערב, קראנו בזוהר, ובשעה שמונה וחצי התקיימה תפילת ערבית. ברבע לתשע בערב, התפזרנו לבתים.
שלושה ערבים בשבוע התקיים שיעור שנקרא בפי כול: "השיעור של שאול". למדנו בו את הספר "עץ חיים" של האר"י. השיעור הזה לא התבטל בשום נסיבות שהן, אפילו אם נכח בו אדם אחד בלבד – שאול בעצמו, למרות שלרוב נכחו בו שישה-שבעה תלמידים. שאול התעניין אך ורק ב"עץ חיים". כשהיינו מגיעים לעמוד האחרון בספר, הרב"ש נהג לשאול אותו באופן מסורתי: "נו, שאול, מה נלמד הלאה?". ושאול היה עונה: "נתחיל מהתחלה". הרב"ש היה מדפדף בשלווה לתחילת הספר, ומתחיל לקרוא הכול מהתחלה…
כאמור, בשעה 20:45 כל השיעורים הסתיימו. חמש דקות לאחר שהרב עלה לחדרו, הוא כבר ישן. הייתה לו יכולת מדהימה לנצל כל דקה מזמנו ולאגור כוחות. כשהיה מותש לחלוטין, הוא נהג לבקש ממני להעיר אותו בעוד שלוש דקות בדיוק. ואכן, הוא היה עוצם את עיניו ומיד נרדם. כשהערתי אותו בדיוק בחלוף שלוש דקות, כפי שביקש, הוא היה מתעורר רענן, כאילו ישן שמונה שעות לפחות, ואף נהג לומר: "אהה, ישנתי מצוין!". לאחר אותה מנוחת בזק, היה ביכולתו ללמד שעתיים-שלוש נוספות.
הוא מעולם לא שינה את סדר היום שלו. סדר היום השתנה רק כשהוא היה מאושפז בבית חולים או כשהוא נסע לטבריה. במקרים אלו, היינו לומדים על פי לוח זמנים שונה לחלוטין, וגם היחסים בינינו היו שונים.
לקח לי זמן להבין מדוע צריך היה לקיים סדר יום כה נוקשה – ולהקפיד עליו, על הדקה ממש! וכך מדי יום ביומו.
בתחילה, ייחסתי את זה לאופי שלו לקשיחות הירושלמית שפיתח בחייו. אך לאחר מכן הבנתי שיש לכך משמעות עמוקה.
כך הרב"ש חילץ את עצמו מהירידות – ממצבים רוחניים קשים מנשוא. הוא צפה אותן מראש, התכונן אליהן, בדומה למשל על אותו הזקן שהולך שפוף, כמו מחפש את אשר אבד לו, אפילו אם טרם איבד דבר-מה.
הוא ידע שלפני כל עלייה – מגיעה ירידה. הוא ידע, שאיש לא יעניק לו במתנה את חשיבות המטרה "מלמעלה". נהפוך הוא – הרב"ש ידע שהולכים ליטול ממנו את כל רוח החיים. שיגלו לו עוד ועוד את הטבע שלו, שמעליו יהיה עליו שוב להתעלות, ובכך להחיות את גופו "המת".
על מצבים כאלה נאמר: "כל מה שביכולתך לעשות, עשה". והיות שככל שהאדם נמצא בדרגה גבוהה יותר, כך גדולה יותר הכבדת הלב שהוא מקבל, הרב"ש ידע שהדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא סדר היום – השכמה בזמן קבוע, שיעור, ספרים, טיול, עבודה שעליך לבצע ויהי מה… הסדר הקבוע הפך להרגל בעבורו, וההרגל השתרש בטבעו. וכך, גם כשהוא הרגיש כמת, הוא שב לתחייה בזכות ההישענות על אורח החיים הקבוע שניהל.
ה"תחייה" הזאת התרחשה לנגד עיניי. פעמים רבות הוא לא הסתיר זאת ממני. הוא רצה שאדע שזה מה שמצפה לי, שאבין כיצד להחזיק מעמד, כיצד להיחלץ ממצבים דומים.
אני עדיין זוכר איך הוא נהג לרקוד במרכז החדר עם חיוך, שאותו הוא סחט מעצמו בכוח. אני זוכר איך הוא חרחר: "עכשיו צריך לשמוח!", והתחיל לקפץ כמו ילד ולשיר "לה-לה, לה-לה-לה!". הוא ידע שעליו לצאת מהמצב הזה, משום שבעוד עשר דקות מתחיל שיעור.
אני זוכר אותו שוכב, כשפניו מופנות אל הקיר. גם זה קרה. הוא שכב, מכורבל כמו תינוק, וליבי התכווץ בקרבי כשראיתי אותו במצב הזה. אך לא יכולתי לעזור לו.
הוא שכב כך במשך חמש דקות, עשר דקות, מרוכז פיזית ופנימית, תלוי בין שמיים לארץ. אך כאשר הוא התרומם ממיטתו בחלוף מספר דקות, עמד לפניי אדם אחר. הוא פתח מיד ספר וצלל אל תוכו, והפעם, מתוך הכרה מלאה…
הירידות שחווה מקובל בדרגה כזו, הן גדולות מאוד, אך הן תמיד בבחינת "ירידה לצורך עלייה". הוא ידע זאת והיה מוכן אליהן תמיד.
קראתם את הפרק העשירי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש.
לרכישת הספר >> https://t.co/qyO9MH56zr
קראו עוד בטוויטר שלי.
