קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אין לנו בית אחר
מחר יציין האו"ם כמדי שנה, את יום איכות הסביבה העולמי, על מנת להגביר את המודעות ולעודד יוזמות לפתרון משבר האקלים. מה יעצור את ההתדרדרות?
אני לא מזמין אתכם להצטרף לתנועה כלשהי להצלת הטבע. זה לא באמת יעזור. אנחנו גם רואים כמה אנשים צועקים, מדברים, כמה ישיבות וכמה החלטות, וכלום לא עוזר. עד שלא נתקן את היחס לחיים, זה שגורם לנו לגייס את כל השכל הגדול שלנו כדי להרוס אותם, לא נצליח לעשות כלום לטובת העולם. האגו שלנו – יצר הרע שלא קיים באף חלק בטבע מלבד באדם – הוא הסיבה לכל הנזק שאנחנו עושים.
הרצון האגואיסטי שלנו דורש ללא גבולות, זולל בלי מעצורים, ואם לא נבלום את עצמנו, אז נבלע את כדור הארץ עד שלא יישאר ממנו פירור. אין לנו בית אחר. אנחנו לא יכולים לטוס ולחיות על הירח או על כוכב אחר. אלו סתם פנטזיות. הטבע לא ייתן לנו לעשות את זה, ובמידה מסוימת אנחנו כבר מבינים את זה.
האפשרות היחידה שנשארה היא לתקן את הטבע האגואיסטי שלנו. לכן מוטב שנפסיק לחשוב שאנחנו חכמים, כי אין יצור טיפש יותר מהאדם. החיות מטבען לא היו הורסות כך את הסביבה. הן מטפחות את הבית שלהן, מנקות ודואגות לו, מקיימות אותו מתוך הרגשה שהוא זה הם והם זה הוא. אם למשל נהרוג את הזאבים, נראה שהארנבות נעשות חולות. אנחנו לא קולטים את הקשרים ההרמוניים העדינים שקיימים בין כל פרטי המציאות, ואנחנו צריכים לזהות אותם ולהשתדל להשתלב במערכת הטבע כחלק אינטגרלי ומועיל.
חכמת הקבלה מסבירה לנו איך אפשר לעשות זאת, איך לקשור את יצר הרע, להחזיק את האגו קצר ולהירגע. איך להתקיים בעולם החי כמו חיות היער – לייצר דברים רק אם הם חיוניים ולטובת כולם, ולא סתם להרוס את כדור הארץ בגלל שאנחנו תאביי בצע כסף, שבסופו של דבר גם איתו לא יהיה מה לעשות ביום הדין.
כזאת גישה לאיכות הסביבה צריכה להתעורר, גישה שתדבר על הדרך המובילה את האדם להסתפק במה שהוא צריך, ואת יתר המשאבים והכוחות להשקיע בהתפתחות הרוחנית, הסביבתית והחברתית; לטפח את כדור הארץ שלנו, לשמור על המשפחות, על הילדים. להשקיע בחיים עצמם.
אין מקרה (מתוך הספר "תמיד איתי")
באותה תקופה, הרב"ש עדיין לא גילה בי עניין מיוחד. הוא התייחס אליי כאל עוד תלמיד – כמה שאחזיק, אחזיק. כך לפחות, זה נראה לעיניי אז.
אני לא יודע איך היו מתפתחים הדברים, אלמלא בוקר אחד היו שואלים אותי: "אתה יכול להסיע את הרב"ש לרופא?" אמרתי: "כן, אני יכול".
קשה להסביר איך קרה שהתמזל מזלי והייתי בקרבת מקום באותו בוקר, ואיך קרה שכל יתר התלמידים היו עסוקים, ושדווקא ברשותי היה רכב זמין… כי מרגע זה ואילך, התחילה תקופה אחרת בחיי.
לקחתי את הרב"ש לרופא. הרופא זיהה התפתחות של דלקת אוזניים חריפה, והפנה אותנו לבית החולים. הרופא בבית החולים אמר לי: "אני חושד שלמורה שלך יש סרטן". החסרתי פעימה. "מה לעשות?" שאלתי. הרופא ענה: "להתאשפז בדחיפות!".
כל זה קרה בדיוק לפני חג השבועות. חששתי שמא הרב'ה לא יסכים להתאשפז, ושיהיה עליי לשכנע אותו. ניגשתי אליו, וסיפרתי לו מה שהרופאים אמרו ושהם מתעקשים לאשפז אותו. הרב"ש הקשיב לי, וענה ברוגע: "אנחנו נשארים לאשפוז".
זה היה שיעור בעבורי. לרב"ש הייתה הבנה ברורה, שכדי להיות מסוגל ללמד, עליו להיות בריא. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתייחס לגופו בזלזול. המטרה קבעה את הכול, ולכן הגוף צריך היה לתפקד באופן מלא. הרב"ש קיבל את הנחיות הרופאים כפקודה מלמעלה.
לאחר מכן, למרבה ההפתעה, הכול התפתח בצורה חלקה. קיבלנו חדר נפרד. שאלתי את הרב"ש מתי כדאי לבוא. חשבתי שיגיד שעליי לחזור במהלך היום או בזמן שעות קבלת הקהל, מכיוון שהוא תמיד הקפיד על הכללים, אבל הוא ענה: "תבוא בבוקר, נלמד".
נתקפתי ברעדה. אני זוכר את הרעדה שאחזה בי אז, כאילו שזה קרה היום: "רב"ש ילמד אתי ביחידות?!". אפילו לא חלמתי שזה יקרה.
שאלתי בהיסוס: "באיזו שעה להגיע?". "בשעה ארבע", הוא ענה. לא נסעתי, אלא טסתי הביתה, כמו נישא על כנפיים! היה עליי להתכונן לשיעור.
בשעה שלוש וחצי בבוקר התייצבתי בכניסה לבית החולים. לא אפשרו לי להיכנס, אז טיפסתי מעל הגדר. בדרך קרעתי את המכנסיים מרוב התרגשות וחיפזון. עליתי לחדרו של הרב"ש דרך מדרגות החירום, והוא כבר חיכה לי. הדלקנו סיגריה. אז היה מותר לעשן בכל מקום.
הפעם הוא לא פתח את "ההקדמה לתלמוד עשר הספירות", אלא את "תלמוד עשר הספירות" (תע"ס), והתחיל לקרוא.
כל כך קיוויתי שהפעם אבין משהו, כמה קיוויתי שהחומה תיפרץ. הרי השפה שבה נכתב תע"ס, דומה לשפת הפיזיקה. קיוויתי שאולי הפעם, בזכות ההתייחדות עם המורה, תתגלה לי לפתע משמעות הכתוב מעצמה. ואולי הרב"ש ישנה את יחסו אליי ויסביר לי הכול… אך לא. תקוותיי התבדו. למעשה, זה היה עוד יותר גרוע.
הרב"ש לא הסביר לי דבר. הוא פשוט קרא, וזהו. ואני לא הבנתי מאומה. כשניסיתי לשאול שאלות, הוא גירד בעורפו, ואמר: "נו… ככה זה, איכשהו…". "איך?" שאלתי. "ככה זה", הוא ענה.
הייתי מיואש מכך שאיני מבין כלום. בכמה מהערבים, אף רציתי לברוח לשיעור של הלל, שאצלו למדתי בערבים, לקבל תשובות מלאות ונכונות לכל שאלותיי. ידעתי שאקבל אותן… אך היה לי ברור, שלא אעשה זאת.
הרב"ש, בסגנון לימודו היבש כלפי חוץ כביכול, הציב בפניי אתגר: "איך תגיע להשגה, אם אתה מקבל תשובות מן המוכן? התשובות הללו אינן בונות אותך כחוקר, אלא רק ממלאות אותך, ולכן אינך פותח בתוכך חללים שבהם תוכל להשיג את הבורא. לא יעלה בידך להשיג את חכמת הקבלה בשכל, וגם אל תנסה לעשות זאת. רק 'הלב מבין'".
כמה שונות היו שתי השיטות הללו – שיטת הלל ושיטתו של הרב"ש. וזאת למרות ששניהם היו תלמידיו של בעל הסולם. לפי שיטת הלל – "אנחנו יכולים לגלות ולהבין כל דבר". לפי שיטת הרב"ש – "איננו יודעים או מבינים מאומה".
הרב"ש כיוון אותי אך ורק להשגה. "אם אינך משיג", הוא כמו אמר לי, "כל ידיעותיך לא שוות דבר". וזה היה קשה כל כך – לצאת משיעור של הרב"ש ריק לחלוטין. ויחד עם זאת, לראות את אלו שיוצאים משיעורו של הלל, שמחים, מלאי השראה, כמו נישאים על כנפיים ומתריסים לעברנו: "מה לא מובן לכם? זה כל כך פשוט…". והם עוד הסבירו לנו!
יום אחד, הרב"ש ראה אותי עומד חסר אונים בסיום השיעור. הוא ראה שאיני מצליח לענות לעצמי מה עדיף – שמחה או דכדוך, בסוף השיעור. הרב"ש ניגש אליי ואמר: "אם אינך מרגיש בתום השיעור שאתה ריק יותר מלפני שנכנסת אליו – אין זה שיעור אמיתי!".
"עליך לצאת מהשיעור בתחושה שידיך ריקות. עליך לצעוק: 'מה עליי לעשות?'. זהו הסימן לכך שהיה זה שיעור מוצלח!". לשמחתי, שמעתי לדברי הרב"ש. גיליתי בזמן מיהו האדם שניצב לפניי, ושעליי ללכת בעקבותיו, צעד אחר צעד, ללא היסוס.
✅קראתם את הפרק השביעי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
קראו עוד בטוויטר שלי.
