קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשהישראלים יתחילו להבין את הקשר הפנימי והעמוק ביניהם, ישראל תהפוך למקום בטוח לחלוטין.
פנייה ישירה לנמען
הכלל הגדול בתורת ישראל מנוסח כפנייה ישירה לנמען: "ואהבת לרעך כמוך". לא "ואהבתם" ברבים, אלא בלשון יחיד, משום שכל ישראלי צריך לקחת על עצמו להיות דוגמה חיה עבור כלל ישראל, עד שכולם יסכימו פה אחד לאהוב איש את רעהו כמו את עצמם.
לכן במלחמה הנוכחית קודם כול עלינו לדאוג שסביבנו באזור הנראה לעין לא יהיו אויבים, אחרת האיום יימשך ויימשך. אבל התוצאה מהמלחמה צריכה להיות שמכאן והלאה כל ישראלי יכיר בתנאים שבהם אנחנו יכולים לחיות בצורה מנצחת: ניצחון הוא ניצחון על עצמך, על המרחק שלך מכלל בני עמך. "ואהבת לרעך כמוך".
תוצאה כזו מהמלחמה תהיה ניצחון על מלא, כי הרחקה פיזית של האויב מאיתנו מוצלחת לשעתה, עד שנתארגן להקים את עצמנו כחברה. והרוח שתהיה בחברה שלנו, ההשתוקקות לחיבור, היא זו שבסופו של דבר לא תיתן מקום למציאותם של אויבים.
כל אחד מהחברה צריך להרגיש את הנחיצות ביחסים טובים, בבהירות המטרה והתוכנית של החיים שלנו כאן. אלו דברים שחשוב שנגלה, נרגיש, נקבל ונממש: תוכנית החיים שלנו היא להשיג חיבור שבו כל הכוחות שלנו יגיעו לכדי אהבה הדדית, תמיכה ושמירה זה על זה.
השכנים שלנו חייבים להבין שאיתנו אפשר להתקיים רק בחברות ואהבה. אלו מילים שנשמעות גבוהות עכשיו, כאילו לא נדבקות לשכנים שלנו. ובכל זאת, זה מה שעלינו להשיג. אומנם כרגע צריך להיות להם פחד פשוט, שאם פתאום הם קופצים בפעולת איבה, עוברים את הגבולות, הם מקבלים על הראש. אבל בסיכומו של דבר אנחנו צריכים להגיע למצב שמלחמה היא בכלל לא אפשרות המונחת על השולחן.
העולם צריך להבין שעם ישראל בארצו מסוגל להביא שלום לכולם. היחסים שנקבע בינינו כאן יכולים להכות גלים בלב כל באי עולם. לכן לא יכול להיות על האדמה הזאת שום דבר מלבד עם ישראל העוסק בחיבור לבבות. אומות העולם צריכות לתפוס שאי אפשר לשבור אותנו, אי אפשר לשכנע אותנו, אי אפשר ללחוץ אותנו לפינה כדי שנסכים לתכתיב אחר, כי יש לנו משימה היסטורית שאנחנו מחויבים להשיגה, ועליהם להניח לנו לעשות אותה ולעזור לנו בה.
לכן למלחמה על הארץ חייבת להתווסף הכרה במשימה שלנו, בתפקיד ובייחודיות שלנו בהיסטוריה האנושית, עם ההבנה שממש עכשיו הזמן הנכון לאשש את התזה היהודית של אהבת הזולת, להתחבר ובהכרח לנצח.
בכל יום שיבוא
"בהיותי בן שלושים לכוח תשש כוחי, ישבתי משתומם ומחשבותיי תמהים. כי עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. רפואה לא עלתה למחלתינו. אין מזור לבשרנו, ולא עלתה ארוכה למכתנו… וכלו כל הקיצים ועדיין בן דוד לא בא… ואתנה את פניי לחקור ולדעת מה זה ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו", כך פתח הרב חיים ויטאל את הקדמתו לספר "עץ חיים" מאת מורו האר"י הקדוש.
הרב ויטאל שם לו למטרה לחקור על מה ולמה מתעכבת הגאולה והמשיח מתמהמה לבוא. "משיח", הסבירו המקובלים, הוא כוח שמתפשט ונמשך דרך אנשים מיוחדים או דור מיוחד, ולאורו מתגלה תוכנית הבריאה ומטרתה. זהו כוח המסוגל להעלות אדם, עם ואפילו את כל העולם, לדרגה שבה הם יכולים להרגיש ולהבין את הבורא, את הכוח העליון שברא ומחזיק את כל הבריאה.
יש שני סוגי משיח, שני סוגי כוחות: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא כוח המכין את הציבור לגילוי משיח בן דוד שבדורו אנחנו עומדים: חזרנו ארצה מגלות ארוכה, הקמנו את מדינת ישראל, ונותר לנו רק להתחיל להתקיים כעם מחובר שמיישם את חוקי המשיח – חוקי הקשר הרוחני בינינו, שהעיקרי בהם הוא "ואהבת לרעך כמוך". אז יבוא משיח בן דוד ומלכות ישראל תתפשט בכל העולם, וכולם ידעו, ירגישו ויתחברו לקיום חוקי המשיח בשלמות.
הציפייה לביאת המשיח היא שתזמין ותמשוך את כוחו להתגלות בינינו כבר עכשיו, וכל המקובלים הגדולים ציפו לזמנים האלו. חכמת הקבלה עצמה היא חכמתו של משיח. היא מלמדת את השיטה לגילוי הבורא לכל הנבראים באופן בהיר וקרוב אל הלב, לכן התגלותה נקשרת בכתובים בגילוי המשיח. כמו שכתב הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם": "מפני שהדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלמה, לפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שהוא סוד גילוי נסתרות". זה דורנו.
לפי תוכנית החיים שלנו, עלינו להשיג מצב שבו כל הכוחות שלנו יתממשו בכיוון אהבת הזולת ובשמירת איש על רעהו.
הנחיצות ביחסים טובים בינינו בישראל וידיעת מטרת הקיום שלנו כאן, הם הכרח עבורנו במיוחד בתקופה זו.
מבור גשמי עמוק להר רוחני גבוה
ייסורים הם הרגשה של מרחק בין דבר שאנחנו משתוקקים אליו לבין השגתו. ככל שמושא ההשתוקקות רחוק יותר מהשגה, כך הייסורים גדולים יותר.
למשל, אם עד לפני מספר חודשים קניית דירה גדולה הרגישה רחוקה מהישג ידינו, והמרחק מקנייתה גרם לנו צער וייסורים, נראה שמתחילת המלחמה התחיל לייסר אותנו מרחק מסוג אחר, והוא המרחק בינינו כלל ישראל. ניכר שהריחוק בינינו פוגע בנו אנושות, ולא ברור איך נתקרב זה לזה, וזה כואב.
עם כל הכאב, הייסורים החדשים על המרחק והפירוד הם סימן יפה: אנחנו בדרך לצאת מהגלות שעדיין שולטת בנו – שבעים וחמש שנים אחרי שחזרנו למולדת.
אומנם תקופת גלות מוכרת לנו כשהייה ממושכת מחוץ למולדת עקב גירוש או רדיפות וגזירות שקשה לשאתן, אבל היא נגזרת עלינו תמיד כתוצאה מריחוק הלבבות בינינו, שמרחיק אותנו מאדמתנו ומקרב אלינו אש של שנאה מאומות העולם. מכיוון שהמרחק בינינו מתחיל לייסר אותנו, אנחנו מתחילים לצפות ולייחל ליציאה מהגלות הפנימית.
לכן בייסורים החדשים כתוצאה מהמרחק והפירוד בינינו, אנחנו יכולים לראות נס של ממש. משום שקודם היינו קבורים בתוך בור של רצונות חומריים ולא היה לנו סיכוי לצאת ממנו בכוחות עצמנו – ולא דירה גדולה היינו מאבדים בבור הגלותי הזה אלא את עצמנו ואת מולדתנו – לכן בא הכוח העליון והעלה אותנו מבור תחתיות להרגשה של כאב רוחני שנקרא ייסורי אהבה.
הייסורים המרים מעוררים את הלב לתפילה, וכל אחד מתפלל על מה שחסר לו ומורגש רחוק ממנו. לא רק בני האדם מתפללים, אלא כל הטבע נושא תפילה. גם פרה באחו יבש מתפללת לעשב ירוק טרי, חתול רחוב רטוב מתפלל ליום שמשי. תפילה היא רצון שבלב, בקשה על מה שמסב לך כאב. ואם המרחק בינינו מתברר כמהות הגלות וזה מכאיב לנו, אז מתגבשת ועולה מתוכנו תפילה לרוח, לקרבה הדדית, לגאולה.
כך שהייסורים למרות שהם לא נעימים צריכים לעורר בנו הודיה גדולה, על כך שדווקא המרחק בינינו מייסר אותנו, ולא מרחק מדירה גדולה ורהיטים מהודרים; עלינו להתרגל לעשות השוואה בין המקום שבו היינו קודם, לבין המקום שבו אנחנו נמצאים היום, ולשאוב מההשוואה כוח ושמחה רבה. לצייר לעצמנו במה היינו טרודים לפני מספר חודשים, מה ייסר אותנו אז, ולברך, "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
קראו עוד בטוויטר שלי.
