קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בשביל מה אתה קוצר?
כתוב "הקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קורבן לה'". אומנם כל עובד אדמה קוצר את הפירות "כדי להאכיל את זולתו", כי הוא לא באמת מתכוון לאכול בעצמו את כל תבואת השדה, אבל הכוונה שלו היא למלא את חשבון הבנק שלו.
כשהמקובלים עוסקים בבירור החוקים הרוחניים של עם ישראל, הם מדברים רק כלפי כוונת האדם. מי שרוצה להגיע לדרגה רוחנית שבה הוא מאכיל ומזין את הזולת צריך לשאול את עצמו: אם ייתנו לי עכשיו כסף גם בלי לעבוד את האדמה, אקח? התשובה צריכה להיות שלילית, משום שרק לשם אהבת הזולת הוא מוכן לעבוד בשדה, ואף היה מוכן לוותר על השכר אם היה יכול. את השאלה הזאת כל יהודי צריך לשאול את עצמו, לא משנה במה הוא עוסק לפרנסתו: אם הייתי יכול, האם הייתי מוותר על הקניין הגשמי?
לוותר על הקניין הגשמי הכוונה לא לרצות שום דבר שבא באופן ישיר או עקיף כדי למלא את הרצון שלי, אלא לרצות רק שכר רוחני – למלא את רצון הזולת, ומתוך כך להידמות לתכונת הכוח העליון שמיטיב לזולת.
אם נגיע בישראל לכוונה הנעלה הזאת, ניקרא "גוי קדוש", דרגה גבוהה מאוד שבה כל העם מחובר בהדדיות כדי להגיע מאהבת הזולת לדבקות בקודש, בתכונת הבורא, ומלבד ההשתוקקות הזאת אין לאיש רכוש פרטי והוא לא מבקש לעצמו שום שכר. אדמת ישראל שייכת לעם היהודי בתנאי שנקצור את שדותיה לשם אהבת אחים, אחרת אנחנו לא אותו גוי קדוש שהובטחה לו הארץ.
לא נועדנו לקצור את השדה רק כדי להאכיל איש את רעהו, אלא כדי לתת בכך דוגמה לעולם איך להתקיים כעַם ה'. יש לנו עוד דרך ארוכה, אנחנו צריכים לדעת לאן היא מובילה ולכוון להגיע לשם. עלינו לשאול את עצמנו עם כל פעולה: בשביל מה אני קם, בשביל מה אני עובד, בשביל מה אני נלחם? או בקיצור, בשביל מה אני קוצר? ולייחל שהתשובה תהיה לשם אהבת הזולת.
זאבים זה לזה
את הביטוי "אדם לאדם זאב" הביא לעולם המחזאי הרומי פלאוטוס במחזהו "החמורים" כביטוי לזוועות שבני אדם מסוגלים לעשות לבני מינם. זה נכון שהיחסים בין בני אדם הם זוועה, קשים, חשדניים, הרסניים, מה שלא נגיד, אבל הם דווקא בגלל שאנחנו לא כמו זאבים. הלוואי והיינו קצת יותר זאבים זה לזה.
ללהקת זאבים יש מנהיג שבמסעות הולך במאסף לוודא שאף אחד לא נעזב מאחור. הוא הראשון להסתער כשצריך, אם יש חיכוכים הוא חותך אותם בצורה חדה, דואג שהשלום בלהקה לא יופר. לזאבים יש בני זוג יחידים לכל החיים, אם אחד מהם מת הם לא מחפשים אחר. הם לועסים לזקנים את האוכל, הם שומרים ביחד על הגורים. לא הייתם רוצים להצטרף ללהקת זאבים?
אם היה לנו מנהיג זאב, הוא היה משכנע את כל העם שערבות הדדית היא חוק טבע עליון ורק הקיום על פיו הופך אותנו להיות עם ישראל. הוא היה מונע ריבים בצורה קצרה וקשוחה ואומנם לא כולם היו אוהבים אותו בגלל הדרישה התובענית לשלום בית, אבל כולם היו מכבדים אותו כי זאת האמת, ולכן גם היו נשמעים לו. אם היו לנו מנהיגים כאלו הם היו מזהים בכל העם את המשפחה הפרטית שלהם, הם היו אבות החברה כולה, ואנחנו, חברי האומה, היינו מגוננים על החלשים, ומתאחדים כאחד סביב הדור הבא.
אבל זה לא יקרה. לנו יש אגו והוא משגע אותנו. דוחף לריב, לרדוף אחר כבוד, לשלוט, לבגוד ועוד ועוד, מה לא. בימי האלטלנה האגו הזה קרע את טיפת האחדות הישראלית שעוד נשמרה בינינו – חיוורת וגלותית, תלושה משורש. מאז אנחנו מהלכים ככה קרועים, לא עם, לא ישראל, רק צל חיוור של המושג הגבוה הזה שפירושו להיות זאבים, מתוך בחירה חופשית ומודעת.
אין לנו אפשרות לתקן בעצמנו את הקרע, הוא גדול וחזק מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להסתכל בו לכל עומקו הנורא, להכיר ברוחבו, להודות בעוצמתו, להבין שאין תקווה לאחות אותו עם אותן ידיים אגואיסטיות שיצרו אותו, ולהתפלל. להתפלל לאבינו שבשמיים שייתן לנו את הכוח העל-טבעי לעשות מה שהזאבים עושים באופן טבעי. שייתן לנו את כוח הערבות.
אם לא נגיע לתפילה כזאת נמצא את עצמנו במצבים איומים שיחייבו אותנו להגיע אליה והם לא רחוקים.
חכמת הקבלה מאפשרת לנו לעלות מעל הטבע האגואיסטי ששולט בנו אל עבר תכונת החיבור והאהבה.
כך נגיע למצב שאיש לא ירצה להזיק לאחיו ונבטיח שלום עולמי.
ישראל צריכה להביא לעולם את שיטת התיקון. להסביר לעולם על מה מדברת התורה ולתת דוגמה ל״ואהבת לרעך כמוך״ עבור כל האומות.
קראו עוד בטוויטר שלי.
