קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
"עם ישראל חי!" מבטיחות כתובות שחיילים השאירו בדרכם על קירות עזה באותיות כחולות גדולות. "עם ישראל חי" מנגן פזמון של תקווה בלב, מלווה את התקופה הקודרת, לקצב הליכה ברחוב.
מה זה "עם חי", לא אדם חי אלא קיבוץ בני אדם שנקרא "עם", ולמה דווקא "עם ישראל"? ועד עכשיו מה, עם ישראל היה מת?
בשמחת תורה נזרקנו אחד אל השני בכוח מלחמה. יש שזה עורר בהם דחייה מיידית והם מיהרו להתנער מהקרבה, אבל רוב העם הרגיש פתאום שוב את אוצר החיים שטמון באחדות, ומפחד עכשיו שיחמוק ויברח ממנו ה"עם ישראל חי" הזה.
"עם ישראל חי" מורכב מקבוצת אנשים שמרגישים שהחיות שלהם נמצאת בקשר ביניהם. כי שם, בקשר החי, הקרוב, המחבק את כל ישראל, נמצא אל חי, כוח עליון. ובלעדיו, עם ישראל מת. אומנם ישנם גופים, הם מסתובבים, אוכלים, ישנים, מדברים, אבל בפנים הם ריקים וחסרי חיים.
בלא קשר לכוח העליון, עם ישראל מת, משום שבמהותנו אנחנו אוסף אנשים שהבטיחו זה לזה בהר סיני להתחבר כדי להידמות לכוח עליון, להידבק בו. כתוב "הרוצה להשיג חיי עולם ידבק במידת אל חי" ("שערי אורה"), כלומר ידבק בכוח המאחד, זאת מטרת האומה שהגדיר הכוח העליון עוד לפני שהוקמה.
עם ישראל חי בזמן שמכוון למטרה הרוחנית ומקבל ממנה הארה. לכן לא רק שאנחנו יכולים להמשיך את החיבור שהרגשנו לפתע, אלא אנחנו חייבים.
צריכים לכוון לזה בכל רגע, לפנות לאל חי, למקור הכוחות, המחשבות, הדוגמאות, ולבקש להשתנות מאוסף נפרדים לאגודה אחת. פנייה לעליון צריכה להיות יצירתית ולבוא לצורך תיקון, לבוא מהבנת העם, לְמה הוא רוצה להשתנות ולהשתוות.
כשעולה תפילה כזאת, היא מביעה צורך אמיתי. זאת כבר לא בקשה לתוספת חביבה ונעימה לחיים, אלא נוגעת בנקודת ההכרחיות הכי בסיסית, לעצם החיים.
יחד לנצח – חותמים על אחדות עכשיו. להמשך צפייה לחץ כאן
האם העולם הערבי יכול להתאחד נגדנו למרות הפילוג שבו? להמשך צפייה לחץ כאן
שתי עלוקות וסוד אחד
אם אדם רואה שני אנשים מדברים בשקט, הוא מבין שהם לא רוצים שישמע מה הם אומרים. האם זה הופך את מה שהם אומרים לסוד? לא בהכרח. יש שני תנאים שצריכים להתמלא כדי שהשיחה ביניהם תהפוך לסוד עבורו. הראשון, שידע שהם מדברים עליו. השני, שאכפת לו מה הם אומרים עליו.
לא סוד שטבע האדם לרצות לקבל לתועלת עצמו והוא לא מסוגל לעשות כלום אם לא תהיה לו מזה הנאה. זה כתוב בגלוי בספר משלי, "לעלוקה שתי בנות הב הב". על כל מה שהאדם רואה שיכול להכניס לו תענוג הוא צועק מיד "הב הב – תן תן, אני מקבל בלב ונפש". גם גלוי וידוע שלא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע, כי התורה נועדה לתיקון הרצון לקבל לתועלת לעצמו.
מתי הפשט המגולה הזה הופך לסוד? כשאדם מוכן להודות שמדובר עליו ולא על כל אחד אחר חוץ ממנו, ושמעניין אותו לשמוע איך לתקן כי כואב לו הלב שכזה הוא. במצב כזה, מתייצב לפניו אותו תנאי שהוצב לפני עם ישראל במעמד הר סיני: רוצים לקבל את סוד התורה? תתחייבו "נעשה ונשמע". תבטיחו להשתדל להתאחד בכל כוחכם, אחרת לא תוכלו לקבל את התורה ולשמוע מה יש בה ותיקברו אגואיסטים, כמו שנולדתם.
זה תנאי חמור ולא מתפשר, כי טבע האדם מתנגד לתורה, לא רוצה לשמוע שכולו יצר רע, מנוגד לבורא הטוב והמיטיב, לכן חייבים להסכים לעבוד איתו תחילה בכפייה, להכריח אותו לחשוב על טובת הכלל על פני טובתו. מתוך מעשים, מחשבות כפויות, אדם מתחיל להשתנות. נפתחת לו השמיעה.
מפני שישראל במעמד סיני האמינו בכל ליבם שאחרי העשייה הכפויה יזכו לשמיעה, הם היו מסוגלים כבר בזמן הכפייה לחשוב יפה זה על זה בשמחה ובאהבה. זה סוד האמונה, שהיו יכולים ללכת בעיניים עצומות לקראת החיבור ביניהם ועם הבורא, לעשות כל דבר שיביא אותם לזה בכוח השמחה והאהבה, להיות כל הזמן בתפילה.
בלב כל אדם מישראל היום ישנה גחלת עמומה מאותו מעמד ישן, מחכה לשוב ולבעור עכשיו, בדור שבו היצר מוקשה והפירוד גדול. להבהב בהבנה שכל הצרה שאנחנו נמצאים בה נפלה עלינו בגלל יצר הרע שהתפרץ בינינו, לרצות מאוד לשמוע את סוד התיקון, להבטיח שנית "נעשה ונשמע".
נעשה כל מה שבידינו, נשתדל בכל כוחנו להתחבר, נבין שאנחנו לא מסוגלים באמת להרגיש כאיש אחד בלב אחד, ובלי להתייאש, איש את רעהו יעזורו, נסביר זה לזה שוב ושוב, שזאת כל עבודתנו, להתחבר בינינו, ומתוך כך נפנה בתפילה לבורא, שיאחד, שיאחה, שמתוך כך נידבק בו ונמשיך את הדרך יחד – אנחנו ישראל, התורה והבורא, כאחד.
קראו עוד בטוויטר שלי.
