קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לכל עם יש את המסורת שלו, אבל המסורת של עם ישראל תואמת ל-125 המדרגות הרוחניות, שהנשמות השבורות צריכות לעבור באמצעות חיבורן מחדש, על מנת להשיג את מטרת הבריאה – את התיקון השלם.
לכן אלו לא מסורות מהעבר, אלא חוקי התיקון העתידי.
היהודים כעם נמצאים בפירוד. ורק שנאת העמים מחזיקה אותם יחד, כמו אגוזים בשק.
וכך גם לא יהודים המבקשים ליצור קבוצה לשם גילוי הבורא, באמצעות חיבור הנקודות שבלב ולימוד חכמת הקבלה – מגלים את ההתנגדות הדדית, את האגואיזם, כמו היהודים.
כל העמים צריכים לקבל את האחדות והאהבה לזולת, כיסוד החברה. וזוהי הדת האמיתית. אבל מלבד זאת, כל אומה רשאית לקיים את מנהגיה, ואין לאיש רשות להתערב ולהפריע לה בכך (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון).
עם ישראל הוא נצחי. אך למדינה יש זכות קיום רק אם היהודים עסוקים בחיבור. לכן במשך 3500 שנה התקיימנו כמדינה 75 ו-66 שנה.
כעת אנו קיימים רק בתנאי שנבנה את עצמנו כעם וכמדינה. אם נצליח – נמשיך להתקיים. אם לא נצליח – שוב נתפזר…
אדם צריך לשמוח תמיד – מכך שהוא קיבל מהבורא השתוקקות אליו ומכך שהוא מחשיב זאת לדבר החשוב ביותר. ואילו ההכרה בשמחה יוצרת את הכלי לקבלת גילוי הבורא ולהשגת הדבקות.
הרצון לגלות את הבורא נמדד על ידי חשיבות השמירה על השמחה בקבוצה, כתוצאה מהעבודה הרוחנית שלה ומהמטרה. השמחה היא שקובעת את הרגשת השלמות, והרגשת השלמות קובעת את מידת ההשתוות ומידת גילוי הבורא לאדם.
בתחילה, האדם מתאר לעצמו את המילוי כמטרה וכתוצאה הרצויה ממאמציו, ולאחר מכן, כשהוא מבין את תהליך התיקון, הוא רואה הכל הפוך. הוא רואה שדווקא ההשתוקקות לבורא הינה המילוי האמיתי שלו, שמביא לו שמחה!
השמחה הינה העדות להשפעה, ולאמונה בגדלות הבורא. ולמרות שאין סיבות מובהקות לשמוח, האדם מאמין, שהוא מקבל הכל רק מהבורא, ולכן נמצא בשמחה, במידה שבה הוא מאמין בהשגחה הטובה של הבורא על העולם.
על האדם להאמין ולהרגיש כאילו שהוא רואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם בטוב. ולמרות שרואה את ההיפך למעלה מרגשותיו, הוא מתאר שנמצא בשלמות. ומאותה ההזדמנות לקבל את העולם כפעולותיו השלמות של הבורא, הוא מאושר ומודה.
השפעה – פירושה לחשוב כי הבורא טוב ושולט בכל, ולכן אני תמיד מאושר, ללא תלות ברגשות ובמחשבות, על אף שאיני נמצא בשלמות בהן. זוהי העבודה בהשפעה. מטרתה – להשיג את הרגשת האושר בכל מצב. על אף שאיני דומה לבורא.
בעת הימצאותך במצב הקטנות, היה מאושר יותר מאשר בגדלות! שהרי בטוח יותר להגן על מצב הקטנות מפני ההשפעות הזרות ולכן גם קל יותר להשיג בו את גילוי הבורא. כמו כן, יש לבורא נחת רוח גדולה יותר מתוך מצב הקטנות (כתינוק לעומת ילד גדול).
עניין ההגבלה פירושו לא לרצות יותר ממה שיש לו, אלא לרצות להישאר במצבו הנוכחי לנצח – וזוהי דבקות נצחית. ואילו רצון ליותר, למותרות, מעורר באדם עצבות. ההתקדמות היא בכך שנשיג שמחה מכך שאנו נמצאים במצב שבו חסר לנו עוד ועוד מילוי בשכל וברגש האגואיסטי.
אפס מוחלט הוא מצב שלא ניתן להרגישו ולהבינו, שכן הוא מנותק לחלוטין מהרגש ומהמחשבה. כיון שחסר בו אור כלשהו.
ואם האור עדיין קיים, הרצון יכול להכנס במגע עם האור – טרם השגת התלבשות האור ברצונות.
האור מצמצם את עצמו ומאיר בהתאם לרצון להשפיע.
לכן אם אין רצונות שהאור יאיר, האור יכול להאיר ללא הגבלות. הגבלה כזו של עצמי מכונה "אפס מוחלט". כאשר האדם מבטל את עצמו לחלוטין, הרצון אינו שולט בו – והוא נכנס לרוחניות.
השתוקקות לאפס מוחלט היא היא קבלת עול מלכות שמים, שרק הבורא מסוגל לתת לו כוחות להיות ב״אפס״ בכל מצב ולהימצא בתוך כך בשמחה. והוא מגיש לבורא את המצב הזה, כסיכום מאמציו – הבורא שמח בו.
מצב שבו אנו משתוקקים להרגיש שאנו נפולים רוחנית עד כדי כך שאיננו רוצים דבר יותר מאשר להכנע לשליטת הבורא, מתוך רצון להנות לו – זהו "אפס מוחלט", הכנעה מוחלטת. והיא צריכה להיות מתוך שמחה עצומה, שהרי דוקא זו היא עבודת הבורא.
אבל אם אין לו כוחות להעלות את העבודה ב״אפסות״, את העבודה ללא טעם, מעל לכל מצב אחר, פירושו של דבר שהוא ״אינו מכבד״ את הבורא, לא מעדיף אותו על כל הרגשה טובה. ואם אין לו כוחות ללכת כך ״באמונה מעל הדעת״ – עליו לבקש זאת, כיוון שאין זה בידי האדם אלא רק בידי האור העליון.
כיול נכון של הרצון פירוש שבכל מצב הירידות והעליות יהיו שוות, בכוונה לטובת (השמחה של) הבורא. שהרי האדם מקבל את כל המצבים מהבורא ולכן הוא מסכים עם כל מצב שמקבל, כאילו זהו מצב שלם. ואם אינך מסוגל לכך – תפנה לעזרה!
קראו עוד בטוויטר שלי.
