מי שמבין, מתוך ייאוש, שאין לו לאן לברוח מהעבודה הרוחנית,
שהוא כבר לא צריך כלום בשביל עצמו,
מי שכבר לא מתייאש מירידות,
מי שהגיע למצב שהוא בוכה מכך שאין הוא יכול ליהנות לבורא –
זוכה ליציאת מצרים, ויוצא לעבודה בהשפעה.
העיקר בעבודה הרוחנית זו ההשתוקקות לבורא,
העקשנות כנגד הדחיות של הבורא.
כך מצטבר באדם הכוח לפרוץ את הגבול (מחסום) עם העולם העליון.
ועד לנקודה זו יש ללכת על גשר צר.
והעיקר – לא לפחד כלל משום דבר!
כל דבר בעולם דוחף אותנו לגילוי ייחודיות הבורא.
וכשהאגואיסט עובר את הזוועה של גילוי הגאווה שלו,
מתגלה בליבו טיפת הייחוד.
והוא מגלה שדווקא באמצעות הפחדים,
הוא הגיע להשגת האבסולוט ולטיפת הדבקות עימו.
בפועל, המרחב שמתגלה לנו כחושך בזמן הירידה, מלא באור, ברצון להשפיע, אבל משום שאיננו רוצים להשפיע, אנו מרגישים בו את עצמנו ברע!
דומה הדבר לפרעה שנמצא במצרים – במקום הבורא, שנמצא בארץ ישראל – וזה תלוי רק בתפיסתנו, ברצון.
עם ההתקרבות לבורא, הבורא יעלם, בכדי שאתקדם הלאה בכך שאתמקד עליו טוב יותר, אתפוס אותו בתכונות המתוקנות החדשות – ואז הוא יעלם שוב, ויהיה עליי למקד את עצמי עליו שוב באמצעות תכונותיי הטובות יותר, שאותן אפתח בחיבור יתר בקבוצה.
השליטה במצב רוחני מסתכמת בשליטה על האגו, משום שהוא שמפריד בינינו לבין המצב הרוחני. עד כמה שנוכל להתמוסס בקבוצה בעזרת האור המקיף – במידה זו נהיה מתאימים לאור הישר, לאור העליון, תכונת הבורא. וכך בהדרגה להתקרב אליו.
עלינו להבין, שהירידה מגיעה כתוצאה מעבודה שבוצעה בצורה נכונה. ולכן, זו אינה ירידה, אלא עלייה, ורק בקו שמאל, באמצעות גילוי המרחב הרוחני, שאותו איני מסוגל בינתיים לנקות ולהאיר.
לכן המצב מורגש כריקני, בניגוד לציפיותיי.
גילוי הרצון הרוחני להשפעה שמתרחש בתוכי, מורגש על ידי כירידה, כחושך, משום שאינו אגואיסטי!
אבל אם אני, במאמצים שלי, מקבל אותו באמונה למעלה מהדעת, כמשהו רצוי – אז הוא מתגלה בי כרצון רוחני להשפעה לבורא.
קראו עוד בטוויטר שלי.