קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
המסך זו הגנה רוחנית, הגנה של כוח כנגד השפעת האגואיזם שלך או כנגד השפעת אגואיזם חיצוני, כשאני מציב את האיחוד בקבוצה (הערבות והברית, מטרת הבריאה ועוד) מעל לחשבונות האישיים שלי ומקבל לתשומת ליבי רק החלטה ב"אמונה מעל הדעת".
הקבוצה הכרחית לי קודם לכל לשם הגנה מפני "הרעיונות" של האגואיזם שלי ושל כל העולם. אני רוצה לחיות במצב של השפעה, ולא קבלה, כלומר בחשבונות אחרים מאלו של העולם.
אוכל לעשות זאת, אם השפעת הקבוצה תהיה חזקה יותר מהשפעת האגואיזם שלי והאגואיזם החיצון.
מדוע התנועה שלנו נושאת אופי שאינו דתי, שאינו דורש קיום מצוות?
– כדי למשוך אנשים על פי סימן אחד בלבד – השתוקקות לגלות את מטרת החיים, את מטרת הבריאה ואת הבורא, כלומר בניתוק מהעולם החומרי.
רק אם ארגיש את רצון החבר להתעלות רוחנית, אוכל לפנות עמו לבורא, להעלות מ"ן, לקבל אור, כוח לממש את הרצון הזה, למען החבר ולמען הבורא, לקבל מ"ד, אחרת הפנייה שלי תהיה אגואיסטית. רק אדם אחר יכול לעזור לי להתעלות מעל לאגואיזם.
קורבן, מהמילה קרוב, המתקרב לבורא.
אם מורידים את האגואיזם מהתקשורת בינינו, אנחנו מקריבים אותו, לשם התקרבות בינינו לבין הבורא.
אבל עליך להוסיף לקורבן "מלח" – חומר משמר, ערובה לכך שגם בנסיבות רעות, בעת של חוסר הסכמה, תנהג כפי שנהגת בעת ששרתה האהבה.
אם בעתיד היחסים בקבוצה יתקלקלו, אז כריתת הברית תחייב להמשך את הקשר ואת האהבה, שלבטח יתקלקלו, כדי שנגדל עם גדילת האגואיזם בקרבנו – ולכן עלינו ללכת כנגדו באופן עיוור.
כשההתעוררות נעלמת ואינך מרגיש משיכה לבורא ולקבוצה, אינך מרגיש את חשיבותם, אתה רוצה לחזור ליחסים האגואיסטיים – העבודה על ההתקרבות חייבת להתממש כהכרח. אנחנו צריכים להכפיף את עצמנו לברית, שכרתנו מוקדם יותר, באמצעות המ"ן, התפילה.
בעל הסולם: איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו. שהרי אם לא מוסיפים באהבה כל הזמן, כבר נחשב הדבר להיזק. ללא הוספה, ללא פיתוח הקשר בינינו, אנחנו מפרים את ההתפתחות הנכונה, אנחנו נופלים ולא גדלים.
כל רגש מתקרר עד לכדי שכחה, כיוון שהאגואיזם שלנו כל הזמן מתפתח. יש לחפש כל העת דרכים לפתח את הקשר בינינו, כדי שההשתוקקות לרוחניות תראה כחדשה. עבודתנו הקבועה היא לגלות את ההשתוקקות לבורא, כמו ברגע שבו גילינו את הדרך.
גדילה רוחנית מתרחשת רק בעת כריתת הברית, ההסכם בין החברים, הקבוצה והבורא. היחסים בקבוצה נופלים עם גדילת האגואיזם. לאחר מכן מגיעה הפניה לבורא לתקן את האגואיזם. באגואיזם המתוקן, בהידמות לבורא, מתגלה הבורא, העולם העליון.
אם הקבוצה עדיין לא מכירה במימוש המעשי של החוקים הרוחניים של אמונה מעל הדעת – מדובר בחוג של חובבנים.
לעומת זאת, מרגע שהם מכירים בהכרחיות להתחבר ״כנגד עצמם״ ולבקש ביחד מהבורא ״להתחבר כנגד הרצון שלהם״ – מתרחשת לידת הקבוצה.
אמונה דתית זה שכנוע פסיכולוגי נטול הוכחות. אנשים מאמינים מקבלים את האמונה בקיום האל. כאשר יש הוכחות, האמונה הופכת לידיעה. בשביל המקובל, האל – הוא בורא, שמתגלה לאדם כהכרת הבורא – בוא וראה.
דווקא ריחוק המורה-מדריך מהתלמידים נותן הזדמנות לתלמידים להתארגן ולבנות קבוצה – לעשות צעד קדימה.
הריחוק שלי זו ההזדמנות שלנו להתקרבות פנימית, למשיכת הקבוצה קדימה, כמו אייל שבורח ומביט לאחוריו…
קראו עוד בטוויטר שלי.
