הירח קיים רק אם מסתכלים עליו?

קראתי אתמול שמצאו שפונקציית הגל היא מציאות אובייקטיבית. פונקציית הגל מתארת מצב של מיקרו חלקיק, אליה שייכים רוב הגילויים של התיאוריה הקוונטית.

מוֹדוּל בריבוע של פונקציית הגל קובע את ההסתברות של חלקיק לקבל מצב זה או אחר. אפשר לתאר אותו בצורת סכום מצבים מחוברים, ואילו התהליך עצמו מסתכם בשליפת אחד מהמצבים האפשריים.

המדענים מצדדים באחת משתי הדעות אודות פונקציית הגל:

1. פונקציית הגל היא ריאלית, כלומר מהווה חלק ממציאות אובייקטיבית. אובייקטיביות מסמלת שתכונה כזאת של פונקציית הגל אינה קשורה בשום צורה לאדם ולמושגים שלו על הטבע. לפונקציית הגל בכלל לא משנה, מה "חושב" עליה האדם.

2. פונקציית הגל, זהו עצם (אוביקט) מתמטי שנכנס למצב זה בעקבות ידע בלתי מספיק על העולם הקוונטי. אינשטיין שאל: "האם הירח קיים רק כשמסתכלים עליו?". התפיסה הזאת מסמלת שפונקציית הגל היא רק מכשיר להשגה ותפיסה, ואין לו שום קשר למציאות אובייקטיבית. כמו כן, הפרשנות שלפיה העתיד יכול להשפיע על העבר, אינה סותרת את הניסויים של המדענים.

חכמת הקבלה סבורה שבכלל שום דבר לא קיים, חוץ משני דברים: בורא ונברא. הבורא הוא רצון להשפיע, למלא, לאהוב, זהו אור קבוע ונצחי שממלא את הנברא שהוא רצון לקבל, ליהנות ממנו.

כאשר הנברא הרגיש תענוג ממילוי של האור והרגיש את הייחס של האור אליו, את אהבתו, הוא הרגיש את ההופכיות שלו לבורא, בושה, ולא יכול היה לקבל יותר אור, לכן הוא הפסיק לקבל את האור. הפעולה הזאת נקראת צמצום א'. ואז הנברא מקבל החלטה שהוא יפעל כמו הבורא, ייהנה לו כפי שהוא מהנה לנברא.

אנחנו כולנו חלקים של הרצון הזה, ואם אנחנו יכולים להשתוות לבורא עם הרצון שלנו (להפוך אותו מאגואיזם, מרצון לקבל, לאהבה ללא טובת הנאה לעצמו, לרצון להשפיע), אז בתוך הרצון המתוקן הזה אנחנו מייד מרגישים (ומגלים) את הבורא. עד אז אנחנו מרגישים את העולם הזה כמצב התחלתי (של רוחניות) של אי מציאותו של הבורא ושל העצמי.