דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / החלוצים הרוחניים

החלוצים הרוחניים

מתוך הכנס "שלהבת במדבר", סדנה מס' 5

בעל הסולם, אגרת מס' 18: "אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.

ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך."

בעזרת התרגילים שלנו אנחנו צריכים להגיע להרגשה שמשיגים בחיבור, בהתכללות ההדדית בינינו, שאנחנו רוצים להיות אחד, שאני יוצא מתוכי ונמחק, וקיימים רק החברים. עלינו להתרגל לחיות כל הזמן בתוך ההרגשה הזאת. אנחנו כל הזמן חוזרים אליה, ואז בהדרגה ההרגל הזה נעשה טבע שני, עד שמבררים שהכול באמת כך.

החוש שלנו מתפתח בזכות המאמצים שמושכים את השפעת המאור, בהתאם לעיקרון "יגעתי ומצאתי". אנחנו משתדלים, האור משפיע עלינו ואנחנו מבררים יותר ויותר את התמונה הזאת, תחילה בתוך ההרגשה הפנימית, מתוך ציפייה, ואחר כך רואים שמאחורי העולם הזה עומדת מערכת עליונה שמעוררת ומחייה אותו. היא מפעילה אותנו ואנחנו יכולים להפעיל אותה.

לכן כותב בעל הסולם באגרת מס' 18: "אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול", כלומר, לכוח ההשפעה הכללי שמחבק וממלא את כולם. "ומי שדוחה רגע", זאת אומרת, אומר: "לא עכשיו, בפעם אחרת, כשיהיה זמן יותר נוח ויותר מתאים", אז הוא, "מגלה כסילותו לכל". הוא כאילו טוען שהבורא לא ייעד את הרגע הזה למאמצים שלו. איך יכול להיות? הרי אם אדם נזכר בעבודה הרוחנית, זאת אומרת שהזמינו אותו לבצעה.

אבל לא, "שכל העולמות, וכל הזמנים", כל הפרטים שעיצבו עבורו את הרגע הזה "אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים". במילים אחרות אדם דוחה את ההזדמנות שהוצגה לפניו, על אף ש: "אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם".

כדי שנוכל לנצל נכון את כל הרגעים, שאנחנו נזכרים או כאשר מזכירים לנו שאנחנו עושים עבודה הדדית רק כלפי הבורא, "ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת. שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות".

האבות הם מקובלים שהכינו עבורנו את החכמה. הם תיקנו את עצמם, נכללו בתוך המערכת הכללית ותיקנו אותה. הם משתמשים בה, מחזקים את הקשר בינינו לבין הבורא, מפני שהם חלק מאותה המערכת. בזכות העבודה שלהם יש לנו "אמונה מעל הדעת". במילים אחרות, מתוך המאמצים בינינו אנחנו יכולים להגיע לפעולות השפעה.

ובכן, מוכנים עבורנו "האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות". יש קבוצה, הפצה, עבודה משותפת, כנסים, שיעורים ועוד המון פעולות. ובנוסף לכך, אדם יכול לקחת על עצמו מטלות נוספות, להתקשר יותר ללימוד ולהעביר את השיטה הזאת לאחרים כמורה, מדריך, להמשיך אותה כפי שמקובלים עשו זאת עבורנו.

אנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו מעוררים במערכת העליונה, עדיין לא רואים את הפעולות שלנו עם "אורות", "כלים", "פרצופים", "עולמות", אבל אנחנו נגיע לזה ואז נראה כיצד מתקנים את המערכת, מכינים אותה לדור הבא, כיצד מעוררים את האחרים ומטפלים בהם כמו בתינוקות. כן, אנחנו סובלים בגללם, אבל זה "צער גידלו בנים". בהדרגה אנחנו מקרבים אותם אף על פי שהם לא מבינים, לא רוצים, כי הטבע שלהם הפוך.

בעולמנו, ילדים לא מבינים את המבוגרים, הם רוצים לעשות כרצונם, ואפילו החוקים מתחשבים בהם. ברור לכולם שעל האדם להתבגר כדי להבין כיצד העולם מתנהג, על אף שגם העולם הזה אגואיסטי. אפילו כאן, לאדם שמתפתח ולאדם מבוגר מתייחסים בצורה שונה: "הילדים נשארים ילדים, מותר להם לעשות כרצונם, הם עדיין לא גדלו".

אבל בדרך הרוחנית ההבדל הזה מתגלה בצורות הרבה יותר קיצוניות. מפני שאנחנו עוברים מטבע אחד לטבע אחר, ולכן צריך לסלוח לאנשים חדשים, להתחשב בעולם, להיות יותר סובלניים ולעשות את אותה העבודה שעשו אבותינו שהגיעו למדרגות נעלות והקריבו את עצמם כדי להכין עבורנו את הדרוש.

כשאנחנו מכינים את עצמנו לשרת את הדור הבא, אנחנו מקדמים את עצמנו לכניסה לעולם הרוחני. הרי אף אחד בעולם לא עובד לטובת עצמו, אלא כולם משרתים את כולם. אין אף אחד בעולם שלא נמצא בעבודה רוחנית מוחלטת. כולם שקועים בה, אך זה נסתר מאיתנו. אנחנו חושבים שמישהו עושה משהו לעצמו, אולם, למעשה, כולם נמצאים בתוך מערכת רוחנית מושלמת, כל אדם בעולם, כל המציאות.

בעל הסולם מביא דוגמה אלגורית בנוגע לעיוורון שלנו, בצורת אבקה מיוחדת שמכסה את כל המאכלים, ובגלל האבקה הזאת הם מאבדים את טעם ההשפעה האמיתי שלהם, ואנחנו ניזונים משאריות עלובות…

אבל היום אנחנו חלוצים רוחניים בתקופת הגאולה השלמה, מה שנקרא "הדור הראשון של הדור האחרון". אנחנו גלגלתא ועיניים של המערכת הכללית ואחרינו יש אח"פים. ועלינו להבין את חשיבות המטרה שלנו. הרי טבע ה"כלים", של הנשמות שלנו הוא השפעה. השפעה למעלה כלפי ה"פרצופים" העליונים כדי לבקש מהם כוח להשפיע למטה. על כך נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". "קדוש", זאת אומרת נמצא כולו בהשפעה.

בהתאם לנטייה שנמצאת בתוך הנשמות הפרטיות שלנו אנחנו התכנסנו כאן. כך אנחנו צריכים להמשיך את העבודה שלנו, להשפיע לכל הכיוונים. וכאשר יתגלו כלי הקבלה שלנו, אז גם הם יהיו שייכים לאח"פ של גלגלתא ועיניים. יש להם רק משימה אחת, והיא, לבנות קשר עם כל העולם ולהביא להם את שיטת התיקון.

"ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת…". מפני שלהשפעה אין שום מחסום, שום הגבלה, אלא רק חופש. התכונה הזאת בלתי מוגבלת, מעולם לא היה עליה צמצום או הגבלה כלשהי. "אור החסדים" מתפשט בכל מקום בלי חשבונות כלשהם.

"…ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך". כאן אנחנו יכולים לבדוק האם באמת אנחנו נמצאים בתכונת ההשפעה? אם כן, אז אני לא מרגיש עליות וירידות, כי הן מורגשות רק בכלי הקבלה ולא כלפי הכלים דהשפעה.

לכן, עלינו לברר כיצד לשמור על עצמנו במצב קבוע בלי עליות וירידות? כיצד מגיעים למצב קבוע בתוך כלי ההשפעה?

לכלים של גלגלתא ועיניים, שהם הטבע שלנו, אין עליות וירידות מפני שמעולם לא היה עליהם צמצום, בשום צורה. כיצד אתם מתארים לעצמכם את החיים בתוך הכלים האלה? מפני שבעצם אלה הם החיים הרוחניים שלנו.

אנחנו למדנו שהעיקר זה לשאוף למצב של "קטנות", בקביעות, ובזמן שה"גדלות" זאת רק תוספת יפה או אפילו מותרות. אני מרשה לעצמי להשתמש בתוספת הזאת (מצב גדלות), רק כלפי שאר ה"כלים". עלינו לשמור בצורה קבועה רק על הכלים דגלגלתא ועיניים, הכלי הרוחני של אח"פ, זו"ן או אבא ואימא של "עולם האצילות" אנחנו מפעילים רק כדי להוליד את התחתון, לתת לו אור. רק אם התחתון מבקש, אני מפעיל את האח"פ שלי, את הכלים דקבלה שלי, מושך לתוכם את האור העליון ומוסר אותו לתחתון.

למשל, אנחנו פונים ל"מלכות" של "עולם האצילות" ודורשים שהיא תכלול אותנו בתוכה ושתספק לנו חיים. אנחנו מגיעים בצורת נקודות ורוצים להרחיב את הכלים דהשפעה שלנו כדי להתמסר אחד לשני מעבר למה שהיה מדוד על ידי הצמצום. אבל ל"מלכות" אין כוח, היא רק נקודה שאספה את הניצוצות שלנו. לכן היא פונה ל"זעיר אנפין", אבל גם לו אין מה לתת, כי הוא נמצא בקטנות, בכלים של גלגלתא ועיניים. כתוצאה מזה הוא עולה ל"פרצוף אבא ואימא" ודורש מהם את האור. בתגובה הם נותנים לו כוח שבעזרתו הוא מפתח את האח"פ שלו, אבל בשום פנים ואופן לא לעצמו, אלא רק ל"מלכות" כדי שהיא תוכל לגדל נשמות. רק במידה כזאת "זעיר אנפין" רוכש את מצב הגדלות.

בצורה כזאת אנחנו מפעילים את הכלים דקבלה רק באותה המידה שנחוצה לאחרים. "אני לא צריך כלום. אבל אם אתה רוצה תיקון, אני מוכן להביא אור למענך". במובן הזה אנחנו נעשים כמעבר עבור כולם, וכל אחד מקבל בתוך האח"פ שלו את כולם. אם אני פועל בצורה כזאת להשפעה, אז כולכם הם האח"פ שלי. וכך גם כל אחד מאיתנו.

אז, מה זה לשאוף ל"קטנות" ולא למותרות?

מתוך סדנה מס' 5 בכנס ערבה "שלהבת במדבר", 18.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
נקודה שבה יש מקום לכולם
מקורם הרוחני של החלוצים
המדריכים של הדור האחרון

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest