קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
גילוי: הפיזיקאים מכריזים, שזמן הוא השפעה (אפקט) של ערבוב קוונטי של חלקיקים, כאשר יש להם קיום משותף בכל התרחקות. בהשפעה זו אפשר להשתמש לצורך מדידה של הזמן, מאחר שזוג של חלקיקים מעורבבים מתפתח.
אם מודדים את השוואת השינויים בחלקיקים המעורבבים בעזרת שעון חיצוני, אשר לחלוטין אינם תלויים ביקום, בדומה לאלוקים, אז החלקיקים יהיו לגמרי בלתי משתנים, כלומר במקרה כזה הזמן לא יהיה קיים.
אבל אם הצופה הוא פנימי ומשווה את ההתפתחות של החלקיקים בעזרת היקום עצמו, אז הוא יראה שינויים, והפער הזה בהתפתחות החלקיקים בהשוואה לכל השאר הוא יהיה מידת הזמן.
יוצא, שזמן, זו תופעה שמופיעה במציאות הודות לטבע של הערבוב הקוונטי. והתופעה הזו קיימת רק עבור הצופים בתוך היקום שלנו. כל צופה "הדומה לאלוקים" מחוץ לגבולות היקום, יראה יקום סטאטי בלתי משתנה, כפי שמנבאה המשוואה הקוונטית של ווִילֵר דֵה-וִיטָה.
מאחר ואין לנו אפשרות לקבל צופה מחוץ לגבולות של היקום שלנו, אז נחשב שאין לנו שום סיכויים להוכיח ולאמת את התיאוריה הזאת.
אבל הניסוי הראה, שה"יקום" שמורכב מזוג של פוטונים מעורבבים וצופה שיכול למדוד את מצבם על ידי אחת משתי השיטות, מאמת את התיאוריה.
בראשון, הצופה מודד את התפתחות המערכת, בזה שמערבב את עצמו איתה. בשני, הצופה הדומה לאלוקים מודד את ההתפתחות בהשוואה עם השעון החיצוני, אשר לחלוטין אינם תלויים ביקום המלאכותי.
נוצרת בעיה להבין איך הזמן מופיע עבור בני האדם.
תגובתי: חכמת הקבלה מורה כבר 5774 שנה (גילוי של אדם) על כך, שכל מה שמורגש על ידינו מורגש רק בתוכנו וסובייקטיבי לגמרי.
ידיעות קודמות בנושא:
מחוץ לזמן ולמרחק
תעלומה של פוטון דו-פרצופי
שזירה קוונטית משפיעה על העבר
