הגאווה המצחיקה של הטיפש

אם אתה מגלה שרע לך, אתה קודם כל צריך להבין למה רע לך. הסיבה לכל הרע היא השבירה שהתרחשה ברצון לקבל שלי, שלאחריה הרצון הזה החל לעבוד למען עצמו.

אני צריך לגלות את כל זה. ואם אני עובד בקבוצה, בצורה נכונה, אני מגלה שלא קיים במציאות עוד כוח עוין חוץ מהאגו שלי, שמפריע לי בכל דבר ולא נותן לי ליהנות מהחיים.

זה בדיוק מה שמתגלה היום בהדרגה לכל האנושות. אין רע אחר חוץ מהאגואיזם. הוא הסיבה לכל הייסורים בעולם.

את כל זה אני מגלה רק בתנאי שאני עובד על החיבור ורואה שאני לא רוצה להתחבר. ואז אני מגלה שהבורא ברא את היצר רע: "אהה… אז הבורא הוא זה שעשה את כל זה…"

כלומר, אני צריך לקשור את הכול אליו. וזה לא פשוט. אני צריך להבין שהוא זה שמסדר לי בכוונה את כל הרע, בצורה כל כך ערמומית ואכזרית, כדי שאני אגלה שאני תלוי בו לחלוטין. הוא כביכול אומר: "תבוא אליי, תשתחווה, ואם תבקש יפה, אני אתקן לך את הרע הזה. ואם לא, אתה תקבל אותו, מנה אחר מנה, יותר ויותר, עד שלא תהיה לך ברירה, חוץ מלהתכופף".

ואנחנו צריכים להבין שהרצון לקבל שלנו גדול יותר מהאגו שלנו, גדול יותר מהגאווה. כי אם זה היה להיפך, היינו מתרסקים למוות, אבל לא היינו מסוגלים להתכופף.

הרצון האגואיסטי שלנו גדל מדרגות הדומם, הצומח והחי. ותחת המכות, הוא כל הזמן יורד באיכות שלו.

אני עליתי ברצונות שלי עד לגבול המקסימלי, ופתאום אני מקבל מכה. לאחריה אני כבר לא שואף כל כך גבוה, והופך להיות צנוע יותר. ולאחר מכן אני מקבל עוד מכה, ומתכופף עוד קצת. וכך, מכה אחר מכה, אני כבר מחכים ומתחיל להביט לצדדים: מי מכה אותי כל הזמן? מי נמצא מעליי?

ובסופו של דבר, אני מצמצם את הרצונות שלי עד כדי כך שאני מרגיש את עצמי כמו בהמה: משועבד, אומלל ומדוכא. והרצון לקבל הוא חומר הבריאה. כל השאר הוא רק תוספת אליו, שמגיעה מההשתוות לתכונות הבורא או מחוסר ההשתוות הזאת.

ולכן, הגאווה שלנו נעלמת תחת המכות, ונשאר רק הרצון הבהמי לבדו. כשאני מגיע למצב כזה, אני מוכן להרכין את הראש, מוכן לבקש. כבר לא נשאר בי שום דבר מאותה הגאווה הטיפשית שהייתה בי קודם לכן.

עכשיו השאלה היא רק: האם אני אהיה מספיק חכם כדי להבין שאני באמת בהמה, וכל היהירות שלי היא שקר, כדי שאני אוכל עכשיו לוותר מראש, לכופף את עצמי ולבקש מהבורא את התיקון.

התיקון מתבטא רק בכך שהוא ייקח את השליטה עליי, לפי בקשתי. ואם אני מגיע לכזאת בקשה – זוהי התפילה. אין שום תפילה אחרת.

נדרשים לכך כוחות רבים ותמיכה מהחברים. כי אם אתה מסוגל לכופף את עצמך בפניהם, לפחות במקצת, הם ייתנו לך כוח גדול בהרבה כדי להתכופף בפני הבורא. בצורה כזאת אתה מזרז את הזמן, חוסך במכות, ובמקומם מביא את השכל, כדי להתקדם איתו.

אם תתכופף לפחות קצת בפני הקבוצה, כמו שכתב הרב"ש: תעשה מעצמך אפס (0) ומהקבוצה תעשה אחד (1) ותעמיד אותה לפניך – אז אתה תהפוך ל-10. אם תעשה מעצמך שני אפסים – אתה תהפוך ל-100. כלומר תקבל פי 100 יותר כוחות.

כאלה כוחות אתה מקבל מהסביבה אם אתה מתכופף בפניה לפחות במקצת. ככל שאתה מקטין את עצמך יותר, כך הסביבה נותנת לך יותר כוחות.

בכך אתה חוסך המון זמן, המון שלבים, המון ייסורים, שיכולים להימשך לאורך גלגולים שלמים, עם מלחמות ובעיות קשות ביותר. זאת כל העבודה.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 07.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הגאווה שמחייבת לדפוק את הראש בקיר
"גיבור לא יינצל ברוב כוח"
תן לבורא לעבוד עליך!