האצת הדרך

כנס בסוצ'י. שיעור מס' 1.

כל בני האדם הם נשאים של חלק מסוים מהנשמה הכללית, ממלכות דאין סוף, האחת והיחידה. במצב הנכון של הידמות והשתוות לאור היא נקראת "אדם" (מהמילה "דומה"). כולנו שבורים לחלקים, מרוחקים זה מזה, כדי שלמרות הדחייה הטבעית שלנו, שנקראת "אגואיזם", נוכל להתחבר מעליו.

במידה שאנחנו נתחיל להשתוקק זה לקראת זה, הרצון השבור שנמצא בנו יתחיל לאט לאט להתגלות יותר ויותר, ואנחנו נידחה בצורה אגואיסטית יותר ויותר חזק זה מזה.

על ידי זה שנתנגד לדחייה ההדדית ונבנה מעליה חיבור הדדי, אנחנו נגביר את עוצמת הכלי של הנשמה הכללית שמורכבת משני כוחות מנוגדים: דחייה והתקרבות. בהתאם לזה, ברצון שלנו שמעל לאגו מתגלה אור יותר ויותר גדול, תכונת ההשפעה.

כמו שנאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה". לכן הם הכרחיים. ומידת הפער בין הפשעים והאהבה קובעת את הנפח של הכלי שבו מתגלה תכונת ההשפעה והאהבה. כלי קטן (ניגודיות קטנה בין שנאה ואהבה) הופכת ליותר ויותר גדולה, עד שהופכת לניגודיות אין סופית. וזהו עולם אין סוף.

כך אנחנו מתקדמים קדימה. הכול תלוי בעוצמת העבודה שלנו. אם אנחנו בונים את עצמנו בצורה נכונה, אז לא בורחים מהאפשרות להתחבר שמופיעה אצלנו בכל מיני תנאים גשמיים, כמו לימוד, הפצה, איפה שרק אפשר. זהו תנאי הכרחי שבעזרתו אנחנו מזרזים ומאיצים את הדרך שלנו.

עם זה, היחס לחבר ולכל העולם צריך להיות כמו היחס לבורא. מפני שזוהי ההתגלות שלו, כך הוא מתגלה כלפיי. אם אני משתדל להתקרב אליו, אז אני צריך לומר, שכל מה שמתרחש נובע ממנו. במקרה כזה אני כבר מצדיק את כל מה שסובב אותי.

כי מראש הכול נקבע על ידו, כמו גם כל התכונות וכל מיני התנועות שבי. הבורא נמצא בכל (גם בתוכי וגם במה שמחוץ לי) והקשר בין הפנימיות והחיצוניות זהו שליש אמצעי דתפארת, שם, איפה שהאדם מרגיש את הבחירה החופשית.

לכן הכְוונה נכונה כזו מאיצה את הדרך שלנו.

מתוך שיעור מס' 1 בכנס בסוצ'י, 09.06.2014