דמעות של אהבה ראשונה…

שאלה: נניח, שילדה בת 14 התאהבה ואינה מוצאת את מקומה. ההורים מרגישים את זה. האם כדאי לערוך דיון בעניין הזה? איך לעשות את זה כך שלא להפחיד את הילדה? אולי להיזכר בסיפור של היחסים שלנו בצעירותנו?

תשובתי: זה יהיה לא רע. ועוד יותר טוב, לחכות עד שלילדה שלכם תגיע חברה ולנהל שיחה על האהבה הראשונה. להיזכר בתקופת נעוריכם זה טוב, אבל הילדים בגיל הזה, ככלל, נמצאים תחת כזה רושם חזק, שלמעשה אינם שומעים שום דבר.

אנחנו יודעים שהתפתחות של הרצונות נעשית לפי פירמידה: אוכל, מין, משפחה וכולי. הפירמידה הזאת נחלקת לעוד הרבה חלקים. בדרך כלל לדור המתבגר הבעיה העיקרית הופכת להיות מינית. בגיל ההתבגרות היא מתגלה כרושם לא מודע שמושך את הילד קדימה והוא אינו מבין איך, לאן ולמה.

האם אפשר לאזן את הרושם הזה בשׂכל? כאן צריכים להיות מאוד זהירים, לבנות הכול על הבנה הדדית, אהדה, על דוגמה אישית, ובשאלות האלה צריך להיות חבר כלפי הילדים שלך ולא הורה. כי במקרה הנתון ילדים פשוט לא רואים את ההורים, עד כדי כך הם נמצאים עמוק בחוויות שלהם. עבורם העיקר, זה מה שקורה במישור שלהם.

הייתי מנסה לארגן בבית מפגש של בנות ומשתדל לרכוש את אמונן כמו ילד בני גילן. תהיה כן איתן, ספר מה אתה הרגשת בגיל הזה, אילו בעיות היו לך עם בנות. יכול להיות שאשתך גם כן תיזכר במשהו מהילדות.

אבל אתם צריכים לשחק בתפקיד של ילדים. הן צריכות לראות בכם ממש את בני גילן, אמנם קצת מיושנים, מדור אחר. זה מאוד מעניין.

ודאי שהילדים יצחקו עליכם קצת, אבל זה כבר יהיה שיתוף פעולה הדדי. שזה לא יביך את ההורים שהבנות צוחקות עליהם וכאילו שלא שומעות אותם, למעשה הן שומעות ואנחנו מבינים אותן לגמרי.

מתוך התוכנית "שיחות עם מיכאל לייטמן", 11.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בניית דמות רוחנית
בני הנוער ב"שחייה חופשית"
שיחה על טרום התבגרות, מיניות