קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך צריך לבנות בצורה נכונה את הלימוד לפי השיטה של החינוך האינטגרלי?
תשובתי: אני לא יודע איך עושים את זה, חלק מהתלמידים שלי הם שמסכמים על עריכת ה"שולחנות העגולים", כל מיני הדיונים וכולי. הגישה האישית שלי, זה הרצאה קצרה, שבה אתה מסביר לאנשים באיזה עולם חדש ומשתנה אנחנו נמצאים, לקראת מה אנחנו הולכים, למה ואיך הגענו לזה, שזה לא מהווה רצון של מישהו אלא דווקא הזמנה של הטבע, ומה עלינו לעשות עם זה. לאחר מכן, אני מציע להם משחק, בואו ננסה…
אנחנו הגענו לכזה מצב בטבע, שכל דבר שלא נעסוק בו, הוא מוזנח ונמצא בשבירה, בירידה, בהזנחה. זה כולל משפחה, חינוך, השכלה, תרבות, מדע, אקולוגיה, כלכלה, כל מיני יחסים חברתיים, בריאות, ביטחון, כלומר, כל מה שרק אפשר. היה נדמה שאנחנו חכמים, אנשים הגיוניים, שניתנו להם הזדמנויות גדולות, אבל למעשה זה אותו הדבר כמו לתת הזדמנויות בלתי מוגבלות ל"פרא אדם". אתה נותן לו מטוס, והוא הופך אותו נניח לצריף או למחסן. אתה נותן לו מכונית, והוא הופך אותה לשירותים. יוצא, שניתנו לנו כוחות גדולים מאוד, הזדמנויות, ואילו אנחנו מקבלים רק 1% מהפוטנציאל שלהם, מפני שאנחנו כאלה "פראי אדם" מכוערים.
בואו ננסה, נתאסף ביחד, נסובב את הכיסאות זה כלפי זה, נשב במעגל של עשרה אנשים, לא חשוב מי עם מי. אל תחפשו את המכרים שלכם או להיפך, אל תנסו להתרחק זה מזה, כולנו דומים. עכשיו יבואו אליכם 20 מארגנים, שיעזרו לכם לעצב קבוצות של 10 אנשים, וננסה. ואני אמשיך גם הלאה לערוך איתכם את הלימוד הזה.
לעיתים קרובות, בין הרצאה לכזאת סדנה, טוב לערוך איזה משחק שיקרב קצת את האנשים:
הם סוף סוף יראו זה את זה, מפני שכל שאר הזמן מסתכלים עליי. יש לנו משחקים מיוחדים שיוצרים אווירה כללית טובה. ואז זו כבר לא הרצאה אלא "ערבוב". ועכשיו מתוך הערבוב הזה נעשה מעגלים של 10 אנשים, ואז כבר אפשר יהיה לעבוד איתם. כלומר, אתם נותנים לאנשים איזו משימה, שבהדרגה מקרבת אותם, נניח, דיון על איזה נושא מקרב. ואתם כל הזמן מכוונים אותם לכך שהם יחשבו על החברה, ייפטרו לגמרי מהמחשבות שקיימות ביניהם סתירות כלשהן.
אתם יכולים "לזרוק" לתוכם כל מיני נושאים: הכי פיקנטיים, הכי מפחידים, שמעלים בכל אחד מהם המון דעות, נקודות מבט מנוגדות, ויחד עם זה מאוד חדות. אבל אתם מזהירים אותם: "עכשיו אנחנו מתעלים מעליהן". אנחנו בשום פנים ואופן לא מתחילים בוויכוחים על מי צודק, מי אשם ולמה. אנחנו לא מחפשים כאן שדה קרב בינינו כדי לריב או להיפך, לשכנע במשהו, אנחנו לא משכנעים אף אחד בשום דבר. כולם צודקים או שכולם טועים, זה לא משנה לנו, אנחנו מתעלים מעל זה למצב החדש.
– בואו נמצא בינינו אינטגרליות, שותפות.
– אבל איך!?
– נניח, שאנחנו צריכים לתקן את מערכת ההשכלה שלנו או מערכת החינוך, או מערכת הבריאות. בואו נעשה מערכת חדשה לגמרי, בכך שיוצאים מנקודת הנחה שכולנו נמצאים בתלות הדדית מלאה. בואו נפנטז.
וכאן הם מתחילים לחשוב אחרת, בדרגה הבאה, בדרגה של אינטגרליות: איך אני יכול ליצור כזה "מנוע נצחי"? הם מתחילים לצאת מתוך המצבים הרגילים שלהם, ופתאום מתחילים להבין, שכן, כאן קיימת אפשרות פוטנציאלית, מאוד רחוקה, אבל אפשרות ליצירת מעין "עיר השמש".
לאחר עריכת כמה סדנאות מסוג זה, אנחנו מציעים להם: "בואו נראה, האם אפשר ליצור כזאת אווירה באיזה איזור, עיר, שכונה, או אפילו סתם בבית ספר עבור הילדים שלנו? בואו, מתוך האינטגרליות, ננסה לפתור את הבעיה הזאת". וכאן אתם כבר מתחילים בעסק יותר רציני, אתם צריכים למשוך את כולם לחינוך אינטגרלי. אבל כבר יש לכם כמה מאות בני אדם שמבינים, מרגישים ורואים שכאן טמון המפתח לפיתרון הבעיה שלא נעלמת לשום מקום אלא רק מעמיקה.
אני חושב שלגשת להשרשת השיטה האינטגרלית אפשר דווקא כך ולא מלמעלה. ודאי שלא נשללת האפשרות לשכנע את השלטונות ולהשיג מהם עזרה בשימוש כלי התקשורת, הטלוויזיה, בהתפתחות התרבות האינטגרלית וכולי. אבל בעיקרון זה צריך להתקדם בצורה כזאת. לכן אנחנו, בראש ובראשונה, פשוט מכינים עכשיו צבא של מרצים, מורים, מחנכים ומארגנים.
מתוך שיחה מספר 35 על החינוך האינטגרלי 29.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
באווירה של משחק
המשפט כצורה להכרת מהות האדם
המשחק הוא הזדמנות לביטוי עצמי
