"בצילו חימדתי וישבתי…"

הסכך נחשב לחלק החשוב ביותר בסוכה. ישנם כאלה שנוהגים אפילו לנשק אותו, מפני שהוא מסמל את המסך, את הצל שאתה בונה. אבל אתה בונה את הכיסוי הזה מפסולת, "פסולת גורן ויקב", כלומר, מאותם המקומות שמהם משיגים את הלחם, שמסמל את אור החסדים, ואת היין, שמסמל את אור החכמה.

וכששניהם מתחברים בצורה נכונה, האדם בונה את המסך מתוך הפסולת הזאת, כלומר מתוך מה שהוא דחה ולא החשיב, ואילו עכשיו הוא מעלה אותו מעל לראשו, באמונה למעלה מהדעת. ואז האדם בונה לעצמו את הצל, שעליו נאמר בשיר השירים: "בצילו חימדתי וישבתי". כך האדם רוכש את הכלי שבתוכו מתלבש האור – אור החכמה מתלבש באור החסדים. ואז הפסולת מפסיקה להיות פסולת, אלא הופכת עבורו לדבר החשוב ביותר. כך האדם מתקדם ברוחניות.

הסמלים לכך שהפסולת הופכת לדבר החשוב ביותר דומים לצורה שבה הילדים גדלים מתוך המשחקים. כמו ילדה קטנה שאהבה יותר מכל את בובת הסמרטוטים שלה ולא רצתה לשחק עם תינוק אמיתי, ועכשיו היא גדלה ונהנית מהילד האמיתי ולא מהבובה. כך גם אנחנו. אנחנו לא מסוגלים לגעת בתענוג האמיתי ולהבין שדווקא הוא אמיתי.

לפני שגדלנו, היינו זקוקים למילוי שקרי, שהתלבש בבובת פלסטיק או בובת סמרטוטים כלשהי, ולא היינו מסוגלים לעבור לדבר האמיתי. הרי זהו זמן הקטנות! כל עוד הכלים שלנו לא גדלו, לא הבנו שמשחק עם תינוק אמיתי יכול לגרום לתענוג. אך כשאנחנו מתבגרים, הכלים שלנו גדלים.

והעבודה שלנו היא לגדל את עצמנו. הרי ברוחניות אנחנו לא גדלים כמו בחיים הגשמיים, שבהם הכול נעשה מאליו. אך אם האדם עובד כדי להחזיק את עצמו ולא לרדת מהדרך למרות כל המכשולים, אם הוא מבקש את האור ומאפשר לו לעבוד עליו – הוא מגיע בהדרגה למצב שבו הוא הופך לכלי שכבר מבין את התענוגים האמיתיים.

אותו הזלזול שהוא הרגיש ביחס לתינוק האמיתי, הופך לכלי המתוקן שלו לקבלת המילוי הנכון. עכשיו הוא מבין עד כמה תמים היה המשחק במכוניות צעצוע ובובות סמרטוטים. אך הוא היה חשוב, מפני שבזכותו הוא גדל.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 11.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ניפגש בסוכת שלום
פסולת גורן ויקב
צא מבית הקבע ושכון בסוכה