קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ספר "שמעתי", מאמר נ"ג "ענין הגבלה":
"וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."
המטרה היא להגיע בכל מצב לשלמות, וסימן לשלמות, זו שמחה שממלאה את כל הרגשות, את כל הרצונות ואת כל המחשבות שלנו, כלומר הן במוחא והן בליבא. מפני ששלמות ושמחה באות מהבורא, כאשר במצב הכי קטן אני דבוק בו ובזה עושה לו נחת רוח, אז זה המצב הגדול ביותר.
בתחתית הסולם, נדמה לנו שאדם צריך להיות גדול כמו הבורא: לדעת, להרגיש ולהבין הכול, לשלוט בכל, לבלוע את כל העולם. הבורא נראה לנו כשליט רב עוצמה, סובב את כל הבריאה, וגם האדם חושב להיות כזה. האגו בתוכי כל הזמן גדל ומתנפח כדי שאני אתקדם.
אבל אחר כך אני מתחיל להבין, שכמה שלא יוסיפו לי רצון חדש יותר גדול, אני צריך לעשות מעצמי אפס, ועוד אפס, כמה שיותר אפסים. אני לא יכול לעשות את זה כלפי הבורא, אבל אני יכול להתאמץ בזה כלפי החברים.
לבטל את עצמי ולא לרצות שום דבר לעצמי, אלא מנקודת הביטול לעשות נחת רוח לבורא, זו בעצם הנקודה ההתחלתית של כל מדרגה, של כל מצב. וזוהי תכונת ה"בינה", להשפיע על מנת להשפיע, שאין לה כלום לעצמה.
זה נקרא "צמצום", "מסך" ו"אור חוזר". עד כמה שמתגלות לפניי אבחנות יותר גדולות, אני מבטל אותן לשימוש עצמי ולא רוצה להיות קיים בפני עצמי, אם אני לא יכול מעל למצב הזה לעשות נחת רוח לבורא ולא לדרוש יותר שום דבר.
במקרה כזה, תפיסת המציאות שלי תתחלק תמיד לשניים. כל הרצונות והמחשבות שישנם ב"אני" שלי, אותם אני רוצה למחוק, לצמצם. אני לא יכול להיפטר מהם לגמרי, אלא רוצה שהם כאילו לא יהיו קיימים. כי אני מתחיל להרגיש, שכל מחשבה ורצון על עצמי בצורה כלשהי, לא נותנים לי לכוון את עצמי לעשיית נחת רוח לבורא.
לכן אני בונה את ההשפעה שלי, על ידי זה שמצמצם לאפס את כל הרצונות שלי שעל ידם מנפחים אותי מלמעלה. אני חוזר חזרה ל"אין" ואחר כך מעל זה בונה את ההשפעה שלי. זה כבר השלבים הבאים של הסולם שלי.
הסימן למצבים כאלה, זה היכולת להתעלות מעל העליות והירידות ולהפוך אותן לאמצעים להשפעה, כאילו שאני בנפח שלי לא קיים, כלומר מעביר הכול למעל מעצמי.
מתוך שיעור על מאמר נ"ג מספר "שמעתי", 02.06.2014
ידיעות קודמות בנושא:
כניסה, יציאה, ובאמצע צינור
אפס מוחלט
מצמצום מלא לגילוי מלא
