דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אני מעורר את השחר

אני מעורר את השחר

עלינו להבין שכל התנועות שאנחנו מרגישים סביבנו ניתנות לנו כעזרה. הרי בלעדיהן לא היינו יכולים לזוז מהמקום. אנחנו נתקלים גם במצבים מאוד מתישים שנמשכים ימים רבים, ונראה לאדם שאין בהם שום נחת ושום צורך.

ישנם ימים שבהם הוא נראה לעצמו כמו בהמה. אך למעשה, לא מוטל עליו לבדוק את המצב עצמו, אלא הוא צריך רק להשתמש בצורה נכונה בכל מצב ולהפיק ממנו תועלת. ויכול להיות שהוא נשאר במצבים האלה עד סוף החיים. המצבים באים מלמעלה, אבל התגובה של האדם באה ממנו.

לכן אנחנו צריכים תמיד לבדוק ולמדוד את מהות המצב לא לפי המצב עצמו, אלא לפי התגובה שלנו עליו, ובהתאם לכך להחליט האם המצב הזה טוב או רע. יכול להיות שהמצבים עצמם אינם משתנים, אך האדם כל הזמן מגיב אליהם בצורה שונה ומנסה למצוא תחבולות למיניהן כדי להתרומם.

ועל אף שהמצב אינו משתנה, הוא ממשיך להיאבק בעקשנות כדי להגיע להשפעה כלשהי, לחיבור כלשהו, להתקרב לכיוונו של הבורא. ובדיוק לפי זה הוא מעריך את המצבים הללו, שנותנים לו להרגיש את החיסרון, ולו הקטן ביותר, שמאפשר לו להתקדם.

הוא מודה על כך שהוא לא התנתק לחלוטין, והבורא נתן לו רצון וחשק לאחוז בקצה החוט, ומצפה שבכל פעם יובילו אותו למקום שבו תהיה לו האפשרות לתת יגיעה. וזה מספיק לו. הוא לא דורש יותר מזה.

דווקא בעבודה הרצינית ביותר דורשים רק את האחיזה הקטנה ביותר: רק לא להתנתק. ומרגע זה והלאה – הכול כבר ביד האדם.

לכן מאוד חשוב שהאדם יקבע לעצמו סדר קבוע בלימוד, בהפצה, בהשתתפות בקבוצה, וכל הזמן יחזיר את עצמו למסלול, לפחות כמה פעמים ביום, אם יש לו אפשרות.

הכול בידי האדם, והוא עצמו צריך להחליט מה הוא מחשיב כ"יום" ומה הוא מחשיב כ"לילה". אם הוא אוחז בקצה החבל, זאת כבר צריכה להיות התחלת היום… ולא חשוב אילו מצבים נשלחים אליו מלמעלה. מה שחשוב זה איך הוא בעצמו מעורר את עצמו. כמו שנאמר: "אני מעורר את השחר!".

שאלה: מה צריכה להיות התגובה שלי למצבים שלי?

תשובתי: אם אני לא נופל למצב של חוסר הכרה מוחלט, כשאני שוכח לגמרי מהרוחניות ומתחיל לחשוב כמו כל אדם רגיל, אם ניתנת לי איזושהי הרגשה שקיימת עבודת השם, מטרת החיים, האמצעי שנקרא חכמת הקבלה, ועוד כאלה מחשבות ורצונות, לפחות כתזכורת קטנה – זה הדבר היחיד שאני צריך.

והמצב יכול להיות רע. זה לא חשוב. מספיק לי רק לעשות את העבודה שלי, ולא חשובים לי כל שאר התנאים. אני רוצה רק דבר אחד: לא משנה מה יקרה, רק לא לצאת. אם יש לי את קצה החוט, אני יכול מעכשיו והלאה להיאחז בו ולהתפתח מתוך כל מצב שלא יהיה. אפילו מהמצבים הקשים ביותר, אם הם קשורים למטרה אפילו באיזושהי צורה הפוכה לגמרי – זה מספיק.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 25.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האושר טמון בפער בין הרצוי למצוי
אני והוא, יחד, עובדים עליי
כשהעליון מרים אותך על הידיים…

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest