קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לא צריך להצטער ולחשוב על אותם המחשבות והרֵגשות, שעוברים ומתחלפים עכשיו בלב ובמוח שלנו. זו הצורה שמתלבשת בחומר, שתתלבש! מה שחשוב הוא, לֵמה אנחנו מתכוונים ומשתוקקים. כלומר אנחנו צריכים להחליף את הכוונות וכל הזמן לשפר, ולא להיאבק עם המחשבות והרצונות עצמם.
אם הכוונה נכונה, אז אין צורך לבדוק את הרצון ואת המחשבה. ואילו אנחנו בדרך כלל אוכלים את עצמנו בגלל המחשבות שלנו ומצטערים, מדוע חשבנו כך, מדוע פתאום הגיעו אלינו מחשבות ורצונות כאלה ביחס לעצמנו ולאחרים, מאשימים את עצמנו על העבר. אבל זו עבודה ריקנית לגמרי ואין בה שום תועלת. התועלת היא רק בשינוי הכוונה: למי אני מתכוון לעשות טוב, לעצמי או לבורא.
לכן צריך לצמצם כמה שיותר את האשמה העצמית. וזה לא פשוט, אפשר כל פעם לראות איך האור העליון עובד עלינו ומסיט אותנו מהדרך. ואילו אנחנו צריכים כל הזמן לחזור לכוונה הנכונה, כמו שנאמר: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא".
כך צריך לשמור על הכיוון של הכוונה. ואילו למעשה, למחשבה או לרצון לא צריך לשים לב, אלא להיפך, להתעלות מעליהם, כאילו שאני בכלל לא בודק אותם ולא משנה אילו מעשים, רצונות וכוונות יש לך עכשיו. העיקר, שהם יהיו מכוונים ממני דרך הקבוצה לחיבור עימה, כדי שבעזרת המאור המחזיר למוטב, אני אשיג חיבור ודבקות עם הבורא ואעשה לו בזה נחת רוח.
אם האדם כל הזמן מייצב את עצמו בכיוון הזה, שנקרא "כוונה", אז כל המילים האלה: "אני", "דרך הקבוצה", "בחיבור עם הקבוצה", "המאור המחזיר למוטב", "גילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח", מתחילות להתייצב בתוכו לאיזו הרגשה, מצב, שנוצר מהמשפט האחד הזה.
אז הכול נעשה פשוט יותר. על אף שגם לאחר מכן מגיעה "הכבדת הלב", כדי שהאדם יעבוד בעומק גדול יותר, עם הבנות איכותיות יותר, אבל הוא כבר הולך בכיוון הנכון.
כלומר לא צריך להתרכז במחשבות שלך, אנחנו לא חופשיים בהן, הן מוכתבות לנו על ידי הלב האגואיסטי שלנו. אלא לחשוב רק על הכוונה.
ידיעות קודמות בנושא:
הכול לא כל כך קשה, כפי שזה נדמה!
הכוונה קובעת את המעשה
כמו גרזן בידיו של חוטב העצים
