קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בחכמת הקבלה לא מקובל לדבר על ההרגשות והתחושות האישיות. מדברים על אהבה כלפי החברים, אך רק באופן כללי, מבלי לדבר על עצמי ולא לנקוב בשמות ספציפיים.
צריך לדבר על גדלות המורה, גדלות הבורא, הקבוצה, החברים, על חשיבות המטרה, מפני שללא זה שנגרום התפעלות זה לזה, אנחנו לא נתקדם. זה נותן לנו כוחות לעבודה, ודווקא בזה כל משמעותה של הקבוצה. אך כל זה מדובר לא מגוף ראשון, ומבלי לגלות את הרגשות והרצונות (הכלים) העצמיים שלך.
הרי האחרים עדיין לא מתוקנים עד לדרגת בינה (חפץ חסד) כדי לקיים את "מה ששׂנוא עליך אל תעשה לחברך", ויכולים לגרום לך נזק על ידי מחשבותיהם. לכן קיים איסור כזה. אתה מספר על כמה שהמטרה הרוחנית היא גדולה, ולא על איך אתה או מישהו אחר מתפעל מהרוחניות. צריך לספר על החוק שפועל בבריאה, על הנוסחה שקיימת במערכת הכוחות, ולא להצביע על מישהו אישית.
כל העבודה שלנו, היא פנימית וצנועה. אני צריך לראות את הקבוצה לא כבני אדם או כפרצופים ספציפיים, אלא ככוחות המשתוקקים אל הבורא, אל ההשפעה ושמתאחדים כדי להשׂיג יחד את המטרה הזאת. הקשר הזה בין הרצונות שלנו, והרשת המקשרת אותנו, הם אלה שנקראים קבוצה.
לכן כשאני מדבר על הקבוצה, אני לא מזכיר שמות של אנשים. אין בה אנשים, אלא רק רצונות המקושרים ביניהם בערבות הדדית! אם הרצונות האלה משׂיגים כזה קשר שהופך באמת למשפיע בהתאם למדרגה הרוחנית הראשונה, אז הם מגלים אותה ואת אור החסדים הממלא אותה, את ההשפעה ההדדית.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 26.05.2011
ידיעות קודמות בנושא:
אל תזמין על עצמך אש
אל תאמין לעיניים שלך
שלא יהיו עשירים או שלא יהיו עניים?
