אחוות העמים דרך הספורט? 

תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, בחר להדגיש בטקס הפתיחה הראוותני בברזיל, ש"בעולם של משברים וחוסר ודאות, 10,000 ספורטאים גרים בשלום ובשלווה בכפר האולימפי". אלא שהמסרים האוניברסליים האלה לא באמת חלחלו אל הכפר האולימפי בריו דה-ז'נרו. הראיה לכך היא התקרית (הראשונה שדווחה), שבה חברי המשלחת הלבנונית סירבו לנסוע יחד עם המשלחת הישראלית.

למעשה, באולימפיאדת ריו 2016 הכוח המניע הוא התחרותיות שמאדירה את האגואיזם. פעם בארבע שנים אנחנו מגלים עד כמה אנחנו הולכים ומתרחקים מהרוח האולימפית המסורתית. אם ביוון העתיקה החלה האולימפיאדה עם הפגנת הישגיו הגופניים של האדם, מאז היא החלה בנטייה לכיוון תחרותיות בין בני אדם, המשיכה לתחרות בין מדינות, עד אשר הספורט הפך עניין מסחרי ופוליטי שמאחוריו עומדים בעלי אינטרסים: נותני החסות, תעשיית הפרסום שמגלגלת מיליארדים, שערוריות סמים משפרי הישג, ועוד דוגמאות רבות המשקפות את המציאות של ימינו.

לפוסט בדף הפייסבוק