קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל עבודתנו היא בריכוז הפנימי, מפני שהמציאות החיצונית אינה משתנה לפי רצוננו. המציאות מוגדרת רק על ידי התפיסה שלנו ותלויה כולה בתכונות האדם.
האדם משתנה, ודרך המציאות הזאת שקודם הוא ראה בעזרת חמשת החושים שלו, הוא רואה בעולם שלנו קשרים אחרים, מציאות חדשה, נוכחות הכוח העליון. בהדרגה הכוח הזה נעשה עצום, שולט בכל ומקיים את כל המציאות.
ועכשיו אנחנו לא רואים זאת ולא שמים לב לזה. רק זה משתנה, עד כדי כך שהמציאות הארצית נעלמת לגמרי יחד עם המוות הגופני ונשארת רק המציאות הרוחנית. הכול תלוי רק במידה שאנו הופכים מאדם "מרגיש" לאדם "מאמין".
ההבדל ביניהם הוא ב"כלים" שאיתם אנחנו עובדים. אם אנחנו תופסים את המציאות בתוך הרצון לקבל, זה נקרא אדם "מרגיש", ואם בתוך הרצון להשפיע, אז זה נקרא אדם "מאמין". אבל שני הדברים האלה הם בהרגשה. אמונה, היא אותה ההרגשה אבל ב"אור חוזר", ברצון שמכוון להשפעה ולא לקבלה.
אם אדם מזהה את הרגשת הריחוק מהבורא, זאת אומרת שהוא קיבל "כלים" יותר רגישים כדי למדוד את היחס שלו לבורא. רק לפני מספר ימים בכנס אנחנו הרגשנו את עצמנו יותר מחוברים אחד לשני, עד כדי כך שהאדם היה נעלם בתוך ההרגשה הכללית. הכוח הכללי וההתפעלות שמרו עליו ואפשרו לו להפסיק להרגיש את עצמו.
אבל זה יכול להיות בכל שמחה כשמתאספים המון אנשים שמחוברים ברעיון אחד, דעה אחת, מחשבה, מטרה או מניע אחד, ולכן הם מרגישים חיבור ביניהם. אז במה מצבנו שונה מכל היתר? – דווקא כדי שנרגיש שזה שונה מכל היתר, נותנים לנו עכשיו את הרגשת הירידה, התרחקות מאותו מצב האור. ואנחנו מרגישים שבמצב הזה חסר משהו כדי שהוא יישאר.
אנחנו בעצמנו לא מסוגלים להישאר בו, לשם כך אנחנו זקוקים לכוח חדש כלשהו, מציאות חדשה שנמצאת מעלינו. הרגשת ההתרחקות הזאת היא התרחבות ה"כלים" שלנו, "כלי" תפיסה חדשים לעומק ולרוחב, הגברת הרגישות הפנימית שלהם וגם רכישת כוח חיצוני גדול יותר.
ולכן, אנחנו רואים שאנו לא מסוגלים להתמודד עם זה. אנחנו כאילו שקועים בתוך ים של הרגשה שנשארה מהכנס, שמתקררת בהדרגה ובקרוב תקפא. ואנחנו לא מסוגלים לעצור את התהליך. המגמה ברורה, אבל לא ברור מה לעשות.
קודם כל, צריך להבין שזאת המגמה הנכונה, ולהשתדל להתגונן מפניה, להילחם נגד ההתקררות הזאת עד כמה שאפשר! אבל רק כדי לחדד את החושים שלנו להתרחקות הזאת. להשתדל בכל הכוח לשמור על הרגשת החום הקודמת.
ועל אף כל המאמצים שלנו, אנחנו נראה שאנחנו לא מסוגלים לזה. אנחנו נבדוק את מצבנו, נשווה כיצד הוא משתנה מיום ליום ונבין שההתלהבות שלנו דועכת בהדרגה. לפעמים יש מחשבות כלשהן על החיבור, אך הן מייד נעלמות. והיום אנחנו אפילו יותר מרוחקים מהחיבור מאשר אתמול.
מתוך מאמר של הרב"ש, "מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה": "כפי שיעור שהאדם מרגיש ומאמין בה', בשיעור זה האדם מרגיש איך שהוא מרוחק ממלך גדול", הוא צריך להבין שזאת לא התרחקות אמיתית אלא פשוט הבורא מעלה את דרגת הרגישות כלפי מצבו, מגדיל את ה"כלים" שלו בכמות ובאיכות. ואז באותו המצב האדם מרגיש שחסר לו משהו.
למעשה, אנחנו נמצאים באותו המצב, כי ברוחניות שום דבר לא נעלם. אבל בכל המצבים הבאים חסר לנו החיבור ונוכחות הבורא בו.
ידיעות קודמות בנושא:
שבועת אמונים
כל זה קרוב מאוד…
לחשוף את ליבך
