קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף ח':
"למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה.
ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה. ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה."
שאלה: על איזו אהבה ואיזו שנאה מדובר כאן?
תשובתי: זה אופייני ליחסים ההדדיים עם כל מיני אנשים: עם החבר, עם האישה, וכולי. ככל שאתם משתווים לפי הרצונות והדעות או להיפך, במידה הזאת אתם אוהבים או שונאים זה את זה.
אבל הכוונה כאן היא לא לגילוי הרגשות הפיזיולוגיים המולדים ולא לקשר הטבעי והפשוט, שמבוסס על נטיות, הרגלים והבנות. לא, אנחנו מדברים על שני אנשים שעובדים ביניהם כדי להכין בחיבור המשותף שלהם "מקום" לגילוי של הבורא.
את ה"מקום" הזה אנחנו בונים מכוונות כלליות משותפות. כי הרצונות והמחשבות אצלנו הם שונים, כל בני האדם נבדלים זה מזה, כל אחד מכוון ל"תדר" שלו.
פעם לצורך תקשורת השתמשו בגלים ארוכים, ואחר כך, כאשר נדרשו להיכנס ליתר דיוק, ליתר צפיפות ויכולת חדירה גדולה יותר, אנחנו עברנו לטווח תדרים גבוה יותר, איפה שאפשר להעביר הרבה יותר מידע. קודם לכן, כל הדקויות והפריטים נבלעו, ואילו עכשיו בתדרים הגבוהים התברר שכולם הם מיוחדים, לא דומים זה לזה. יצור מכוכב אחר לא היה שׂם לב להבדלים בינינו: לכולם יש ידיים, רגליים, עיניים, אוזניים וכולי. אבל אם נכנסים יותר פנימה, לתוך האופי של האדם, למהותו, אנחנו מגלים הבדלים גדולים. לא רק שכל אדם הוא ייחודי, אלא הוא גם משתנה כל רגע.
אז איך אנחנו יכולים להתחבר זה עם זה?
אנחנו מתחברים לפי הכוונות. אני מתכוון עם כל התכונות שלי להשפיע לך כל טוב, ואתה מתכוון עם כל התכונות, הרצונות והיכולות שלך להשפיע לי כל טוב. ואז אנחנו שווים, דומים, מחוברים. אנחנו לא מחוברים ברצונות שלנו עצמם, אלא בכוונות, שמכוונות להשפעה הדדית.
אני לא מחייב אותך לשמוע את המוזיקה של מוצרט, אפילו שבעצמי אני אוהב אותה, ואתה לא כופה עליי, נניח, את מוטי מור האהוב עליך. לא, אני מכבה את מוצרט, מתלבש בך ובודק, מה בתוכך תואם לתדר הזה, מה אתה אוהב ברצון האנלוגי שלך. אהה, אתה אוהב את מוטי מור. ואפילו שבעיניי לא ניתן להשוותו למוצרט, אני בכל זאת מתחיל להגביה אותו, כי על ידי זה אני מתחבר איתך ומשיג את הבורא. כך פתאום מוטי מור הופך להיות חשוב מאוד בעיניי, ואני מחליף את הרצון שלי ברצון שלך. מוצרט היה התענוג שלי בדרגה ה"בהמית", ואילו מוטי מור הופך עבורי להזדמנות להתקשר עם הזולת ולבנות את הכלי הרוחני.
על זה נאמר: "עשה רצונך, כרצונו". אני לא יכול לבטל בתוכי את המשיכה למוצרט, אני רק "צמצמתי", "כיסיתי" אותה בכיסוי חדש של משיכה למוטי מור, ובזה התקשרתי אליך. ואת אותו הדבר אני עושה עם כל אחד, משווה את הרצון שלי לרצון שלו. בסופו של דבר, אני רוכש חסרונות מכל העולם ומתקשר עם כולם.
למעשה, בשביל זה אפילו לא צריך לערוך בדיקה נוספת, האור עוזר לי ואני מתחבר לגדלות הזולת, להבנה ולהרגשה שלו. זה לא גורם למאמץ, אלא זה קל ונפלא.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 04.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
קשר יציב, כמו ילד משותף
כדי שהאהבה תהיה מושלמת…
לחיות בתוך מישהו אחר
