דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / תסמונת הפופקורן

תסמונת הפופקורן

שאלה: כאשר תוספת אגו דוחה וזורקת אותנו מהמטרה, אנחנו הולכים לקבוצה כדי לקבל עזרה. איך אפשר יחד עם זה לא לכבות, לא למחוק את המצב החדש הזה? כי הוא הרי צריך להביא לנו תועלת.

תשובתי: זה תלוי בקבוצה: היא צריכה להיות כמו קומנדו, היא צריכה להעריך את היגיעה.

שאלה: מה מכל זה תלוי בי?

תשובתי: אני שמח על החיבור שלי עם הקבוצה, ומצטער על כך שעדיין איני דבוק עם העליון. אתה צריך לתאר לעצמך את המצב הרצוי, ואז חוסר ההתאמה עם המציאות הנוכחית יזמין בתוכך צער, שצריך אחר כך להפוך לייסורי אהבה.

נניח, שאני השגתי איזה שהוא מצב רוחני, ואחר כך, מה שנקרא, "קיבלתי מכה בראש": פתאום שכחתי את המטרה ומצאתי את עצמי באיזה שהוא מקום, בקולנוע. אני נהנה, אוכל פופקורן, שותה קוקה קולה, רואה סרט מרתק, זה לא ייסורים, אלא הנאה מניתוק מהעיקר. יתרה מכך, אני יכול ליהנות לא סתם מתענוגים "בהמיים", אלא דווקא מזה שאני מנותק מהרוחניות.

אבל אחר כך חוסר המשמעות בחיים שוב מזכיר לי על קיומו, ואני מתחיל לחזור. אני שוב חוזר לתוך הקבוצה, שומע לחברים, מכניע את עצמי תחתיהם מחוסר ברירה, עד שהם שוב מתחילים להשפיע לי את חשיבות הבורא, חשיבות המטרה. הם שוטפים לי את המוח בתעמולה בוטה, שמהולה בשקר, אבל אני בכוונה עובר דרך כל זה, ובסופו של דבר המטרה הופכת להיות חשובה בעיניי.

אז אני מקבל באהבה את כל מה שחוויתי: את השכחה, את ההנאה בבית הקולנוע ואת "ירידת הערך" של הרוחניות בעיניי. בין אם רציתי בכך ובין אם לא, זה בא מהבורא ואני הייתי חייב לעבור את זה כדי להיתקן.

עכשיו אני מתחיל לאסוף בתוכי ייסורים אחרים, ייסורי אהבה. כי אני כביכול רוצה להגיע לדבקות ולחיבור, אבל בינתיים אין לי אפילו ייסורים לכך, אני עדיין לא מצטער שאני לא נמצא שם, אין לי חיסרון אמיתי, ואפילו חיסרון לחיסרון אין לי. יש לי רק איזה ניצן קטנטן של משהו, ומכזה מרחק רב אני מתחיל את הדרך.

נשאלת השאלה: ממה יש לי ייסורים? מזה שהבורא כביכול דוחה וזורק אותי? או מזה, שאני עדיין לא השגתי את המטרה? וכאן העיקר זה לדאוג לכך שהייסורים שלי תמיד יהיו מתוקים. כי מה שלא יהיה, אני מקבל הכול מהבורא, ולכן צריך להצדיק כל מצב ולצרף אותו למטרה, היכן שכל המצבים האלה מקבלים המתקה ותיקון.

על כך כותב בעל הסולם באיגרת ה': "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים ומתגלים. אמנם, כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו".

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 23.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
סיגה זמנית לצורך קפיצה חדשה קדימה
משאבה ששואבת את הרצון
מילים חזקות שחודרות ישר לנשמה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/YgCul

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest